משבר אמונה.

היום היה לי משבר אמונה. שתתי כוס קפה בבוקר והלכתי ללימודים.
בכיתה למדנו על אורביטלים- מסוג S, מסוג P, רמות אנרגייה וטיפה על ספינים של אלקטרונים.
'תארי לעצמך' אמר לי דן, בזמן שהמרצה לימד 'אנחנו בעצם ריק, טיפ טיפה חומר: פרוטונים וניטורונים ואלקטרונים שמרחפים, אבל הרוב הוא ריק'
הינהנתי, וטלי שישבה ליידי אמרה שזה פשוט מגניב.
אני לא חשבתי ככה, חשבתי שזה זוועה. הרמתי את היד שלי שאחזה בעפרון, והיא הייתה רק יד, היא לא הייתה אני. וגם הגוף שלי לא היה אני. הוא היה רק משהו שהייתי בתוכו, אני עצמי- שחושבת. אולי. אבל זה עשה לי כאב ראש לחשוב על זה אז הפסקתי וחזרתי לסכם.
אח"כ בביולוגיה דברנו על האבולוציה, ואני גיחכתי. כשהייתי קטנה עוד הייתה לי תקווה שx men יכול להיות עוד איכשהו נכון. אבל גם עם נסבול ממוטציות- אחרי אסון גרעיני קולוסאלי, זה אף פעם לא באמת יספיק כדי שנצמיח כנפיים וזנב. רק נהייה מעוותים. פרקשטיינים נטולי גפיים, לא שום דבר יפה.
ניסיתי לדמיין את העולם -איך שהיה פעם, רק תא שמתגבש עם עוד תאים, ועוד תאים שמתגבשים ללב שמתגבשים לייצור. לי. זה היה ניראה לי הגיוני להפליא אבל גם מגוחך. וזה הכעיס אותי. הכעיס אותי גם הבחור בכניסה לספרייה שחילק אלונים עם הזמנה לכנס של רב מסוים לשמוע על משהו 'שלא שמענו עליו לפני'.
נכנסתי לספרייה, ערמתי ספרים והלכתי למצוא את הפינה הקבוע שלי שהסתתרה מאחורי 'מתמטיקה ומחשבים'. ויכולתי ללמוד במשך שעות, עוד כל מיני פרטים על העולם הזה. קבוע בלוצמן, קרינת גוף שחור. זמן- חלל וחלקיקים. אבל למה, מה זה אני. הסתכלתי שוב על ידיי, על הספרים שסביבי. אף אחד מהם לא היה אני ממש.
ופתאום פחדתי- כי לא הבנתי מה זה אני.
פשוט היה לי משבר אמונה.