משברים/לב מנופץ

לא חשבתי שאעבור משברים כאלה,
שאמצא את עצמי יושבת על הרצפה בפינה ובוכה.
לא חשבתי שמכל האנשים בעולם אנחנו נריב.
זה שבר אותי עד לרמה שהחזקתי את גרוני,
התפללתי לנשימה נוספת,
למשהו שיעביר את הכאב הזה שאוכל אותי מבפנים,
כמו חומצה, שורף כל מה שנקרה בדרכו,
שהכל רק יעבור ויחזור להיות כמו פעם.

אני כועסת שהיא אמרה את אותם דברים,
בלי להתחשב בכלל בכמות הפעמים שהיא פגעה בי,
וזה היה כאילו שבכלל לא אכפת לה,
כאילו שרק אני עשיתי משהו שגוי ושהיא טהורה.

כמה אפשר, אבא, כמה עוד אסבול?

ועכשיו אנחנו לא מדברות,
לא מסתכלות,
לא נתקלות,
לא נמצאות באותו מרחב אם לא חייב,
וזה רק מרסק אותי עוד יותר, כי אני לא יכולה בלעדיה.
היא היתה הבנאדם שחשבתי שמבין אותי יותר טוב מכולם.
היא יודעת כמה קשה לי וכמה אני מנסה להשתנות,
להיות מישהי טובה יותר.

כמה עוד זה יימשך, אבא, עד מתי אהיה לבד?