מרקוס קיין

זה קטע שכתבתי על אחת הדמויות מהסיפור שלי, סתם כי היה לי חשק חח אמ אשמח לתגובות :)

אבא שלי אמר לי שאני חוטא. שאני טעות. שאני יצר הרע ושלא מגיע לי לחיות.
לא האמנתי שזה מגיע דווקא ממנו, מהאדם שהכי הערצתי במשך כל חיי. הוא, שהקדשתי את חיי כדי לרצות אותו, יאמר לי את הדברים האלה, ויגרום לי להרגיש הכי רע בעולם. אני מודע לכך שהוא חי בעבר, שהוא עקשן שהוא לא מוכן לשמוע את דעותיהם של אחרים, לא משנה עד כמה הם צודקים.
אחותי, קלרה, אומרת לי את זה הרבה. אילו זה היה תלוי בה היא הייתה עוזבת את הבית ומשאירה אותו לבד, לחיות עם האשמה שתתקוף אותו במוקדם או במאוחר. לפי איך שאני מכיר אותו, היא תתקוף מאוחר. אבל אחותי, כמוני, עדיין אוהבת אותו. אחרי כל דברי הזבל שהוא אמר, על כך שהוא שונא אותי, על כך שדווקא אני, הבכור, מבייש אותו בצורה כזאת… אני עדיין מכבד אותו.
זה אידיוטי ולא הגיוני, וחבר שלי אומר לי את זה, ואח שלו אומר לי את זה, וכל מי שאני מכיר אומר לי את זה… אבל הם לא נמצאים במצב שלי, ולכן הם לא באמת מבינים. הם לא מבינים שלא משנה עד כמה אאמין שאני שונא את אבא שלי בגלל צרות האופקים ודרך החיים הפרימיטיבית שלו, אני לא באמת אצליח לשנוא אותו, לא באמת, לא עכשיו ולא אף פעם.
תמיד כשאני נזכר בו עוברת בי צמרמורת. החזה שלי רועד ואני מרגיש מעין מחנק קשה בגרון. אפשר לשים לב לכך מקילומטרים.
אני אוהב את חבר שלי. אבא שלי לא.
לא, בעצם, הוא דווקא כן אוהב, ולפעמים זה מה שהורג אותי מבפנים. אני זוכר שבפעם הראשונה שנפגשנו הוא התייחס אליו כאל סוג של אל, במלוא המובן.
אבל הוא לא אוהב את הקשר שלנו. וזה בסדר, כי לא אכפת לי. חבר שלי החזיר לי את האומץ להיות מי שאני, ולהתגאות במה שאני מאמין, ולכן מה שאבא שלי חושב כבר הפסיק להפריע לי.
ובכל זאת, במקום קטן בלב שלי אני מתפלל שהוא יבין אותי וישכח לרגע ממה שהוא חושב שנכון, ויבין.
עכשיו יש לי משפחה חדשה. היא לא יותר טובה, והיא בהחלט יותר מסובכת, אבל אני מאושר להיות בתוכה, ו- וזה מה שחשוב.