מרלין מונרו

מרלין מונרו, נדמה שראיתי בך שעון.
המחוגים שלך עצרו בתמונת מונית. אני כבר לא ממש עצמי. המספרים שכובלים אותי הם תמונת מראה- נדמה לי שאהבתי אותם, עכשיו הם רוצים לצלוב אותי, ואני רוצה לשרוף משמעויות וחשיבות בלא לשבת על פסי זברה וגבולות בין מציאות לבדיון. מתי תראי אותי מביטה ממסגרת ממוסמרת מפחד מפני שולי רחוב וגם ממך, מתי היית עצמך, מרלין מונרו? והשעון המתקתק; אני צופה בזמן נוזל עליי, והמחוגים שנובלים נופלים לשמות שאני שוכחת על במות כהות מתאר.