מרירות המונולוג החרישי

ניסיונות וטענות נעלות, עולות במעטפות נעולות, ואין קורא את הפתק
מערבה אל הים, הרחק מכולם, לבד בעולם מוציא לעצמי את החשק
נושא את המשא, מושא במסע, הירח נסע ונס מפני השמש בסיבוב הכדור
המסר נמסר, הושלך ונאסר, הקו צויר החופש נגמר והגבול ברור
חזיונות של דאגות שווא, הוא עליה והיא עליו, וזה טוב שזה עכשיו
מקרב את הלב, שמתעכב על שניות בחידות אושיות מיוחדת אליו
אני מתפורר לכדי אבק, הרף עין, גלגל ענק, אני נחנק אל מול שאלות
אבוד בלי מצפן אני מצטער ומתלונן, בפני השוכן בחדרי חדרים וסודות
נגולה האבן שבחזה, אני המתחזה של הדברים השמחים שיוצאים לי מהפה
כשהחרדה משתלטת, החמלה מתפרקת, והפחד העמוק שבתוכי לא מרפה
ברור ובהיר ובולט, עולה ומעוות את המציאות היצירתית של האדם החדש
השיער גדל, הזקן מתעקל ועל כל פצעיו הישנים הכול מגליד, והדם נקרש
שיגעון גדלות ואין סבלנות, אומנות חזויה והרגשה בזויה כמו שלמדנו בגלות.