מרינה בלרינה

מסתכלת דרך החלון.
הוא משולש. החושך עוטף אותי. שמיכת תלאים דלה ודקה, כמעט מסכנה.
אני רואה את הנורה האחרונה שבתור. נכבית ונדלקת, נכבית ונדלקת. אני מחייכת ומשעינה את הראש.
הפנס שלי כבר כבה מזמן.
את הספר ההוא כבר לא אסיים הלילה.
אני עוצמת עיניים וטובעת.
טובעת בחלומות שמלטפים אותי, מכים בי בזנבם וממשיכים הלאה.
אני כבר לא מחייכת.
אני פוקחת את העיניים.
ריח מתוק של חלות מטפס וחודר דרך החריצים של רצפת העץ בעליית הגג בה אני מתגוררת.
אני נשענת קדימה, כמעט ונופלת. אני מציצה דרך החריץ. אני רואה את האם מבשלת בקדחנות לקראת ערב שבת המטפס ובא.
אני מסניפה קצת ומתרוממת.
רעש חריקה צורם.
אני מפסיקה לזוז.
חיוך נמתח מקצה לקצה על שפתיה של האישה בשנות השישית לחייה. סבתא מגי, שאני מכירה כבר מילדותה.
"אחח את מרינה" היא מסדרת את גופי על דרגש שליד החלון המשולש. היא משחקת קצת בשיערי וצבעו זהוב ומלטפת את לחיי הסמוקה.
"מרינה בלרינה, כמה צרות בובה כמוך כבר יכולה ליצור?" היא מסננת בחיוך רחב. היא נעמדת ונעלמת.
מפה אפשר לשמוע את הנקישות של נעלי הסירה עם העקב הקטנטן שלה.
אני לא זזה עד שהיא נעלמת.
כשאני מציצה מבעד לחלון, כל הנורות כובות.
השמש עולה במלוא יופיה.
אני מחייכת, את החיוך הנצחי שלי.
אני חולמת על היום שאצא מכאן,
אך אני בספק,
שיניחו למרינה,
בובת הבלרינה הישנה,
מקום על דרגש בסלון.