מראות ובעיות אחרות

החברות שלי אהבו להסתכל על עצמן עשרים וארבע שעות ביממה, בין אם זה במראה שבשירותי בית הספר או דרך המצלמה בפלאפון שלהן – הן יכלו לבהות בעצמן שעות. בניגוד אליהן, לא אהבתי להסתכל על עצמי יותר מדי. תמיד כשהבטתי במראה מצאתי עוד דברים לתת לעצמי ביקורת עליהם, העדפתי כבר לא לדעת.
היו ימים שיכולתי להתעורר ולומר לעצמי שאני נראית בסדר, לפעמים אפילו יותר מבסדר. היו ימים שהעדפתי להתחפר באדמה מאשר להראות את עצמי בפומבי. הפעם, עמדתי מול המראה, הייתי לבושה במכנסי ג'ינס שחורים וצמודים, נעלי אולסטאר שחורות וחולצה שחורה וצמודה של המקום בו עבדתי. אף פעם לא לבשתי חולצות צמודות, הן הבליטו את החזה שלא היה לי והציגו אותי כרזה מדי, אולי בגלל זה החלטתי לתת מבט מעמיק במראה. היו לי כמה וכמה סיבות לא לעבוד היום וזו שניצחה את כולן הייתה כאב הראש שתקף אותי עוד מהבוקר, אולי המעשה החכם היה להישאר בבית, אבל הייתי חייבת כסף והיה מאוחר מדי לחפש מחליף. עצמתי את עיניי ופקחתי אותן שוב, המוח שלי העסיק את עצמו בהשוואה ביני לבין העובדים האחרים שאיתם עמדתי לבלות שש שעות, חשבתי על אותן בנות במסעדה שלא צריכות להתחמק מהמראה, חשבתי שאני צריכה לעשות מאמץ להידמות להן, להיראות יותר טוב.
המאבק ביני לבין עצמי נפסק כשהפלאפון שלי רטט, ניגשתי לקחת אותו וראיתי שזו הודעה ממנהלת המשמרת, היא שאלה אם אני מתכוונת להגיע. חטפתי את התיק בזמן שכתבתי לה שאני בדרך, העפתי עוד מבט אחד במראה ואז דחפתי את אותן מחשבות לצד אחר בראש שלי.
להתמודד עם בעיות לא היה הקטע שלי.