מראה מתעתעת

המראה הענקית התייצבה מולה, מאיימת ומפתה כאחד. לפעמים בתוכה, יכלה לראות את הנערה היפהפייה והחיננית שתמיד רצתה להיות. היא הבחינה בזיק שניבט מעיניה וקרן חיים ופריחה.. את נקודת החן הקטנה שהייתה קישוט לתווי פניה העדינים… את המותניים שבתוך שמלות מסוימות התפתלו ויצרו זרימה מפתה שקראה לידיים לאחוז בהן. ברגעים כאלה, הייתה מרוצה מעצמה, לרגע. רגעים נדירים אלה היו יקרים מפז, מפני שלרוב המראה גרמה לה לרצות לסגת אחורה בבהלה, או לשבור אותה לרסיסים. היא הסתכלה בכעס על שיפולי ביטנה, שסירבה להכנס גם כשהכניסה אותה פנימה בכל כוחה ועצרה את הנשימה.. את השיער שהתקרזל כל כך בקלות ולא היה לו לא אלוהים ולא מוסר, והיה מתמרד כנגד כל נסיון לתסרוקת יפה או קרם יקר.. את הגוף הזה, שפשוט לא נראה כמו שאומרים שצריך להראות. המראה הזו, היא שיקרה לה כל הזמן- והיא לא ידעה מתי. היא חששה בכלל להביט בה, מפני שלא ידעה איזה תעתוע תציג אל מולה הפעם, והעדיפה לחלוף על פניה בהתעלמות מופגנת מהשתקפותה. מבולבלת מהמסרים הסותרים של המראה הארורה, היא הייתה הולכת ברחוב ומחפשת סימנים לגבי השקר והאמת. איך היא נראית באמת, היא לא ידעה. היא הייתה מתאכזבת, כשחיפשה מבטים ולא קיבלה את ההתפעלות של הנערה המושכת שראתה בעצמה לפעמים- שכל כך רצתה להיות. כשהמבטים חלפו על פניה מבלי להתבונן עליה באמת, היא הייתה מרגישה תולעת מתפתלת בתוך הבטן שלה, מכאיבה לה ויוצרת מערבולת הופכת איברים. היא יכלה להשבע שהיא הולכת ונעלמת אל תוך הסערה הזאת, הופכת לבלתי נראית. בחלומות בהקיץ, הפליגה ודמיינה מבט שננעל עליה- רק עליה, במיוחד. מישהו שמזהה את הקסם שבה, את החיות והפיתוי שאחרים נכשלו להבחין בהם. וברגע הזה היא יודעת ישר, והם מתקרבים זה אל זה בידיעה מוחלטת שמצאו אחד את השני, וכי הם שייכים זה לזה, והיא תהיה שלמה. כשתפסה עצמה מתמוגגת מהחלום, התביישה בעצמה, על הילדותיות המצועצעת שלו. היא קראה לעצמה טיפשה-מכוערת-תינוקת-פתטית.. אבל לא יכלה להפיק לחלום על כך. התקווה הקלושה של המבט שיביט לתוכה ויראה יותר ממה שניתן להעביר במילים אחז בה, ואף מראה לא הצליחה לשבור את הקסם הזה.