מפרום

*מפרום מקבל ג'ננה*
מיכה ישן שנת צהריים מאוחרת, כשלפתע שמע את הדלת נפתחת, ומפרום צורח בכאב את שמו. "מיכה!" מיכה פתח את עיניו, "מה?!" "פתחתי את הראש." מיכה קם בבהלה מאפס למאה, ונפל על הפנים. "מה קרה לך?" שאל מפרום. "כלום, מה קרה *לך*?" "אה, שריטה קטנה בראש, לא ביג-דיל, אבל יורד לי הרבה דם." מיכה לא ענה. "יורד לי הרבה דם, מיכה. תביא משהו לספוג את זה." "מה אני אביא?" "נייר סופג!" מיכה רץ למרפסת, כשהוא מנסה לחשוב מה הכוונה בנייר סופג. היה את הנייר הזה שמנגבים בו את השיש ואת השולחנות. הוא לקח חתיכה ארוכה נכבדת, חצה לשניים ולרבעים, ונתן למפרום. מפרום הצמיד אותה לראש. "אחח… אחח…" קונן מפרום. "כואב?" שאל מיכה. "לא, זה שטויות, אבל אני אדם דרמטי, אז כשקורה לי משהו, כולם צריכים להיות במתח," "הבנתי," "חרא, הכול חרא, חרא השכנים, חרא החיים, חרא הבית, הלוואי שאלוהים ייקח אותי, כל החיים אני רק סובל, עושה למען אחרים והם לא עושים למעני." "זה שיר?" "כן, חיברתי הרגע. יפה?" "יש מקום לשיפורים." "כולם רמאים, תחמנים, על אף-אחד אי-אפשר לסמוך. אפילו לא על אחים. זה משתפר?" "קצת." "שאלוהים ייקח אותי מהחיים המקוללים האלה ואני אוכל להסתלבט בעולם הבא." "אההה…" אמר מיכה בהתרשמות, "עכשיו זה הארד-קור!" "אהבת, אה?" מפרום חייך. "כן," אמר מיכה בהתמוגגות. "טוב, עכשיו אני אלך להחליף את הברז." "אתה יודע להחליף ברז?" שאל מיכה. "בטח, אני יודע הכול. זו לא בעיה." כמובן שהוא לא הצליח להחליף את הברז, וקילל את כל העולם וכל מי שפגע בו אי-פעם, ושלח אותו לגיהינום וייסורי תופת בשאול נצחי. מיכה ניגש אליו – "אני רואה שקשה לך. שאתה לא מסתדר מי יודע מה." "אה, שטויות," אמר מפרום, "במצבים כאלה תלמד – צריך להזמין אינסטלטור." "אההה…" אמר מיכה, "אז למה לא הזמנת כזה קודם?" "שאני אזמין אינסטלטור?" אמר מפרום בתמיהה, "למה שאני אשלם למישהו לעשות משהו שאני יודע לעשות לבד?" "אתה יודע?" "בטח!" "אתה מצליח?" "לא, אבל זה לא אומר שאני לא יודע." אחרי שעה מיכה שתה קפה לו התאווה במשך כל הזמן הזה, ומפרום קילל את כל העולם, והפיץ את ההתמרמרות שלו לכל עבר. "נשמע שקשה לך." אמר מיכה, ולגם מהקפה. "לא, זה שיר עם עממי שאני אוהב לשיר עוד מילדות, האמת שהכול סבבה," "אחלה," אמר מיכה.

דצמבר 2017
XXX
*ילדודס*
מפרום עמד מול המראה אחרי מקלחת, מרח את הפנים שלו בקרם לחות, צחצח את האף, העלה סומק בלחיים, וסידר קווצת שיער סוררת. אז הזליף בושם יוקרתי במיוחד, וכבר היה מוכן ללכת לקנות ריבה. "אני מוכן לקנות ריבה!" קרא מפרום בקול גדול. "הללויה!" קרא מיכה, "אתה אכן נראה מוכן לקנות ריבה. כל שערה במקומה, כל חיוך בזווית נכונה. אדוני נראה כמו שחקן קולנוע." "הייתי אמור להיות שחקן קולנוע," אמר מפרום בצער, "אפילו הציעו לי תפקיד בהפקה של פרנסיס פורד קופולה, אבל את יודע איך זה בתעשיית הקולנוע, הכול פרוטקציות, ולי לא היו פרוטקציות. בסוף בחרו איזה אחד אלמוני שלא יודע לשחק, סתם אחד בשם…" הוא ניסה להיזכר, "שון קונרין, או שור קונרי, או משהו כזה. סתם מישהו." "טוב, אתה יודע איך זה," אמר מיכה, "החיים, הם לא משהו הוגן," "אכן," אמר מפרום בצער והביט עמוק לתוך עיניי מיכה, "תזכור, תמיד תזכור, החיים הם לא משהו הוגן," "אני אזכור," אמר מיכה בדמעות. לא בגלל שהוא התרגש, פשוט קשה להביט בעיניים של מפרום בלי למצמץ ושלא ירדו לך דמעות. "ועכשיו, אני מוכן ומזומן לקנות ריבה," אמר מפרום בחגיגיות, ויצא את הבית כולו ניחוחות חושניים. "הו," הוא נעצר פתאום בפתח הדלת, "ריבת דובדבנים… או תותים?" "אני לא יודע," מלמל מיכה, "אני בטוח שתבחר את הכי טוב בשבילי ובשבילך," "אולי פרגים?" אמר מפרום וחייך, ושניהם צחקו, ואז הוא יצא את הבית. פרגים… חשב מיכה, אכן בדיחה מוצלחת.

לאחר כשעה, כש-מיכה היה עסוק בסידור הציפורניים, צלצל הטלפון. מפרום היה על הקו. "תשמע, מיכה," הוא אמר מתנשף, "זה מקרה חירום, רודפים אותי ה-ק.ג.ב והמאפייה הסיציליאנית. אני חייב שתגיד לי, ואני חייב שתגיד לי עכשיו. חיינו תלויים בזה, אתה מבין?" "אני מבין," אמר מיכה בדריכות, "אז תתרכז, ותאמר לי, ריבת דובדבנים… או ריבת תותים?" "דובדבנים," אמר מיכה בלי לחשוב. "אתה צודק, יש בזה חמיצות מסוימת, בניגוד לתותים שקצת מרירים. בחירה נבונה, יישר כוח." "תודה" אמר מיכה, ומפרום ניתק.

דצמבר 2017