מפגשים מהסוג הרביעי: סופרים
פגשתי סופר היום. הוא ניראה רגיל, קצת נאה, עם שיער שחור ובטן מלאה. הוא נראה מסוג האנשים שעשו צבא וישר המשיכו ללמוד, סוג האנשים שמתנצלים בפני הזקנה באוטובוס כשהיא נתקעת בהם, כשהיא מפילה את התיק, כשהם מרימים אותו.
הוא היה ניראה נחמד.
הוא דיבר עם המוכרות ליד הקופה, ככה בעצם הבנתי שהוא סופר, הוא היה יכול להיות אדם רגיל. רגיל.
אבל לא.
הוא הראה למוכרות ספר עם כריכה של ים ורגליים צפות ואני ניסיתי לצוטט.
הוא כנראה ביקש מהן לקרוא אותו, ואולי להמליץ עליו לאנשים (אם הוא טוב כמובן, הוא נראה איש אמיתי, כנה, מהאלה שבגן קראו להם פראיירים)
המוכרת עם המטפחת והעגילים הכסופות חייכה אליו ואמרה: 'מה, זה נורא! שמעתי שסופרים מקבלים ממש טיפה. אבל לא חשבתי ככה…. ניראלי שקראתי באיזה מקום שעמוס עוז, עמוס עוז! מקבל ארבע שקל לספר'
'כן' הוא הנהן 'כל סופר לפי החוזה שלו. אני משער שאתה מפורסם זה שונה. לפי החוזה שלי זה שמונה אחוז מהמחיר של ההוצאה, אפילו לא מהמחיר של הצרכן'
'הו' המוכרת עם המטפחת נראתה מלאת השתתפות, והיא והמוכרת עם השיער השחור התחילו לדבר על חוק הסופרים
'כן' הסופר אמר 'חוק הסופרים לא באמת עזר לסופרים, אבל זה לא משנה, כבר בטלו אותו'
'אם כבר הוא פגע בצרכנים' המוכרת עם המטפחת זעפה, מלאת הבנה.
'והיית גם צריך לשלם רק כדי שיופיעו את הספר שלך! ' המוכרת עם השיער השחור הוסיפה, מצטרפת לזעם הכללי
'לא' הוא נענע את ראשו
'לא?'
'בהוצאה שאני בה ככה זה, קבלתי חוזה וזהו'
המוכרת עם השיער השחור הנהנה, בעצם כולם הינהנו לרגע ואז הסופר הגיש להם את הספר הימי שלו 'אז אני אשמח אם תוכלו לקרוא' הוא חייך נבוך. ונחמד.
אח"כ הוא נפרד והסתלק. ואני כמעט הלכתי אחריו, כמעט קראתי לו בשם שנכתב באותיות קטנות על הספר.
סופר, חשבתי. סופר אמיתי. יכולתי לשאול אותו ים שלם של שאלות, אוקיינוס של שאלות. אוקיינוסים.
אבל רק התקדמתי לקופה והנחתי את הספרים שלי בעדינות על הדלפק.
חייכתי אל המוכרת עם השיער השחור והיא חייכה אלי, היא התחילה לתקתק על הקופה
'לא להאמין' המוכרת עם המטפחת אמרה לה 'הם פשוט לא מקבלים כסף'
'כן' המוכרת האחרת הנהנה והכניסה את הספרים שלי לשקית 'אני לא מבינה למה מישהו בכלל רוצה להיות סופר. כל השעות עבודה האלו וכלום כסף. כלום'
היא הגישה לי את הספרים ואני הגשתי לה את הכסף. ורציתי לומר לה אז שזה לא הכסף. זה בכלל לא הכסף.
'זה לא קשור לרצון, את מבינה?' רציתי לומר לה.
אבל לא.
היא בטח הייתה שואלת איך אני יודע, אני סופר?
ואני הייתי מסמיק ומנענע את ראשי 'לא. לא. לא'
'תודה' אמרתי לה לוקח את העודף ואת הספרים ושנייה לפני שאני יוצא מהחנות אני שומע את המוכרת עם המטפחת קוראת: 'הו! איזה חמוד, הוא כתב כאן משהו'
אני מסתובב לראות: שתיהן רכונות על העמוד הראשון של הספר.
ספר.
אני לוקח את שלי ומסתלק. באוטובוס אני מחפש אותו בפלאפון וקורא שהוא זכה בזה ובזה שספר הים מדבר על זה ועל זה.
סופר- סופר אמיתי, אני חושב, והוא ניראה כמו בן אדם רגיל. רגיל ממש
תגובות (5)
יפה מאוד. אהבתי את העובדה שכל השקפתו של המספר נשאר בראשו ולא מובע בקול. כך הכל מתואר בצורה חייה אך עדיין מבחוץ.
אני התבלבלתי מכך שיש כאן גם מספר, גם ספר, וגם סופר. בנוסף יש מישהו שכתב את הספר, ויש את הכתבה על הספר, ויש את הסיפור שבתוכו ספר שיש עליו כתבה (אבל הכתבה היא בתוך הסיפור) אוווחחחח יותר מדיי דמויותת…
גם לי יצא כמה פעמים להיות המוכרות האלה בדלפק, ותמיד הייתי נתקף תחושה שהיא קצת כמו התחושה כשמישהו אחר מנגן, והאצבעות שלך משתוקקות,והחוויה של ה-(נבדוק שלא התבלבלתי)-מספר הזכירה לי אותה. מעניין אם הדובר כאן הרגיש משהו דומה?
אתה בטח צודק, חח במוח שלי הכל מסודר אבל, טוב, אני לא יכול להסתכל על זה באופן אובייקטיבי (קללת הכותבים, הממ בעצם קללת כל אנשים העולם)
חחח וברור שהדובר מרגיש אתזה פועם באצבעות, למה לו אחרת- להתבייט על הסופר? לבדוק האם הוא פשוט בן אדם רגיל, בן אדם שהדובר עצמו יכול להיות באיזשהו אופן….?
מענייו שהצלחת לגרום לי, בתור קוראת, להרגיש את הכותב גם ברגעים שבו לא מוזכרות המחשבות שלו בטקסט. למשל האמירה המטלטלת ״אני לא מבינה למה מישהו בכלל רוצה להיות סופר״ והרצון להסביר כשאתה לא יודע מה בדיוק להסביר. אז… כן. מקסים.
גם אח שלי סופר. (רק עד 10, אבל גם זה משו, לא?)