מסקרה סגולה

אוחזת מסקרה סגולה בידה, היא חולפת בסערה על פני החדר המלא באנשים.
היא מביטה ימינה, אחר כך שמאלה, וכשהיא מאתרת בקצה החדר את השלט שמורה על כך שהשירותים בסביבה, היא עושה את דרכה לעברו בזריזות.
היא יוצאת מהחדר, הולכת אחרי השלטים עד שבסופו של דבר בקצה הימני של אחד הפרוזדורים שהיא הולכת בהם- היא מוצאת את השירותים.

היא צועד היישר אליהם, נעמדת בזריזות מול המראה.

היא חייבת לתקן את המסקרה שלה, היא חייבת להעמיד פנים שלא כואב לה ושלא בכתה לפני רגע.

למה בעצם היא בכתה? היא בכתה כי ראתה את זה שהיא קראה לו "שלי", עד לא מזמן, עם מישהי אחרת.
היא חשבה שזה לא יכאב, ואוי כמה שהיא טעתה.
זה כאב.
זה כאב הרבה יותר ממה שחשבה.
היא הרגישה כאילו מישהו חבט לה בחזה, ישר בלב ואז הדמעות החלו לזלוג ולא הפסיקו גם כשביקשה.

"פאק." היא ממלמלת מביטה בדמותה שמשתקפת אליה מהמראה.
רגע אחרי, היא מתחילה לתקן בתנועות עדינות את המסקרה שלה.
היא מורחת, מעגלת ושוב מורחת.
כשהיא מרוצה מהתוצאה, היא מחייכת אל עצמה שבמראה, ומתחילה לצעוד חזרה אל המקום שממנו ברחה לפני כמה רגעים.
תוך כדי, היא חושבת לעצמה שחבל שאי אפשר לתקן לב שבור באותה קלות בשבה אפשר לתקן מסקרה מרוחה.

דקות אחר כך, היא שוב בחדר ההומה, מתוקנת.
המסקרה, מתוקנת.
היא? קצת פחות.