מסכות כל השנה

אני מביטה באוסף המסכות המרשים שלי, כולן מסודרות בקפידה בעזרתן אוכל ללבוש כל הבעה שארצה מבלי לחשוף את מה שבאמת מתחולל בנפשי.
ליבי נמשך למסכה בעלת ההבעה האדישה בצד שמאל, כבר שבוע אני לובשת את המסיכה הזו אך איני יכולה שוב ללבושה מפני שאנשים יחשדו שמא ההבעה ההאדישה לא אמיתית, שהיא בלוף אחד גדול, ויעלו עלי אני חושבת לעצמי ואני עוזבת את המסיכה ההיא. אני מביטה כעת על המסיכה עם ההבעה המאושרת, חיוך נמתח על שפתייה של המסיכה ועיניה מביעות צחוק, תום. אני מודדת אותה ומביטה במראה בעלת המסגרת האדומה, אמדוד עוד כמה ואחליט אני חושבת לעצמי ומניחה אותה במקומה.
באמצע של שורות המסכות ניצבת המסכה בעלת ההבעה העצובה ואני סולדת ממנה, הרי איני רוצה שאלות מאנשים מדוע אני עצובה. אני ממשיכה להביט באוסף, אני סורקת כל אחת מן המסכות בקפידה, לבל אפספס אחת מהן. עיני מביטות במסכה שעיניה רושפות, וכעס רב ניבט מפניה, וכבר מבטי נודד לעבר המסיכה שעייניה זזות בהיסטריה ומביטות ימינה ושמאלה, משקפות פנאיקה וחרדה. אני מודדת אותה, ומחזירה אותה למקומה זאת לא המסיכה שארצה ללבוש היום.
אני מציצה בשעון אני כבר מאחרת, אני חוטפת את מסכת האושר, כי הרי היא תמשוך הכי פחות שאלות מיותרות לובשת אותה ויוצאת.