מסדרון של זכרונות

אני רצה במסדרון, האנדרנלין שוטף אותי.
אני עייפה מאוד, אבל אני לא יכולה לעצור.
המסדרון ארוך כל כך.. נדמה שאין לו סוף.
תמונות מופיעות על קירות המסדרון,
על התמונות פנים מוכרות.. מוכרות מפעם.
אני שומעת קולות.
הם קוראים לי לחזור, קוראים לי אליהם.
הפיתוי גדול כל כך, אני כמעט ונענית להם.
אבל משהו עוצר אותי.. קול אחר.
הקול הזה מגיע מתוכי, צועק לי להמשיך לרוץ.
לרוץ ולא לעצור.
הסקרנות גוברת, זה חזק ממני, אני עוצרת.
התמונות חודרות אליי, הקולות משתלטים,
אני מאבדת אחיזה באדמה, מאבדת היגיון.
נאבדת אי שם, בין הקולות, בין התמונות.
זה כואב כל כך..
עייפה מהריצה, רק רוצה לישון.
אבל הקול בתוכי לא מוותר, הוא צועק חזק.
צועק לי לרוץ.
הפעם אני מקשיבה לו.
אני רצה.
הרגליים כואבות, הריאות נשרפות, הנשימה כבדה..
אבל אני רצה.. כי זה מה שהקול אמר.
הדרך ארוכה, אבל אני לא מפסיקה לרוץ..
הגעתי לסוף המסדרון,
מבוי סתום.