מלחמות הקולה

המלחמות הסמויות מן העין נסבו על בקבוקי קולה, בבית הזה לפחות.
ביום חמישי שי נתן לי עשרים שקל ופקד: 'לך תקנה שני פפסי' (שי הכי מעדיף פפסי) אבל רק בחנות השלישית מצאתי וכשחזרתי הזעתי כמו סוס וזעמתי כמו שור. 'הינה קח' שי אמר ומזג לי כוס ענקית קפואה ומפצפצת-(לקולה יש שיר, אם רק תקשיב)- כי זה התשלום המקובל.
בבית הזה הכוסות ענקיות. אימא תמיד מספרת שכשסבתא פתחה את ארון הכוסות במטבח (למה לעזזאל היא בכלל הגיע לשם?) היא שאלה למה אנחנו צריכים כלכך הרבה אגרטלים. כי ככה.
לקחתי את הכוס שלי ועליתי למעלה, אל הגג. בבית הזה קוראים לו מגדל השן אבל זה רק החדר שלי עם מיטה נמוכה ובלאגן. שבוע שעבר החלטתי שהקירות ריקים מידיי ולבנים מידיי אז תליתי דברים אפילו שלא היה כלכך מה, אף פעם לא היו פוסטרים בבית הזה רק רפרודוקציות ענק של אגם ורישומיי פחם של נופים ישראלים (ערבות בוכיות, מדבריות טרשייים וגגות. המון גגות). תליתי כמה ציורי גיר. שלי. מין הכלאה בין קשקושי ילדים לציורי מערות. לא אהבתי אותם במיוחד אבל הם היו מספיק צבעוניים; בחללים ביניהן הדבקתי עמודים תלושים מנשיונל גאוגרפיק ונוסחאות שרציתי לזכור וזה הספיק לבינתיים.
דלגתי בעדינות מעל ערימת בגדים, מאזן את הקולה ביד אחת ובאחרת מקלף את השמיכה מהמיטה כך שיהיה לי מקום להיכנס.
אלו היו הימים שלי בבית הזה, אחרי הלימודים: התכרבלות אינסופית עם ספר או פלאפון (או שתיהם). היום בחרתי לא זה ולא זה. שתיתי ולא עשיתי כלום.
באחד בלילה הדלת חורקת ואור זולג פנימה מהמדרגות 'לורי? לורי?' קול לוחש וצללית מתגשמת אחריו. זה יוני ואני יודע שאוכל להעמיד פני ישן אבל אז הוא פשוט יצא אל הגג, ישאיר את הדלת רבע פתוחה- כי אפשר לפתוח אותה רק מבפנים (היו כבר מספיק אנשים שנתקעו, בטריקה אחת נוראית) – ויעשה יותר מידי רעש. אני גם יכול לומר לו שלא. עכשיו לא זמן טוב לצאת מהחדר שלי לגג. אמצע הלילה לעזזאל. תן לשון.
'לורי, לורי? אני יודע שאתה ער תקשיב אני אהיה בשקט'
אני לא עונה. סופר נשימות
'היי, יש לי כאן זירו…. אני אתן לך…' (יוני הכי מעדיף זירו) הקול שלו עולה במנגינה מעצבנת
שקט. ואז אני נאנח ומתרומם, משליך את השמיכה 'אתה חרא' אני אומר לו למרות שאני לא בטוח עד כמה זה נכון .
יוני צוחק 'חרא מחייך'
הוא מסובב את המנעול ובדחיפה אחת חזקה פותח את הגג. רוח קפואה מתפרצת ואני נרעד.
'בא כבר' יוני קורא לי מבחוץ אבל אני מתעקב ותחת אור פלאפון כחול (ומסנוור מידי) חופר סווצר ענקי וזוג גרביים עבות.
'נווווו!' יוני צועק.
'חרא. פשוט חרא' אני ממלמל אבל זורק את השמיכה על כתפיי, מהדק אותה סביבי חזק ויוצא אל האפלה והכפור.
'תעמוד שנייה כאן, תחסום את הרוח' יוני אומר 'אה וגם תעשה אור'
'מה שתגיד' אני שולף את הפלאפון
'יופי. זוז קצת שמאלה. הגחלים פשוט כל הזמן נכבים לי'
'מה שתגיד' אני מנסה להישאר עצבני אבל פתאום הגחל נדלק וזה כמו זיקוק בכף יד, מופע פרוטכני קטן שרץ במעגל עד שכל הגחל כתום כמו לבה, יוני מניח אותו בראש הנרגילה ומחווה לי לשבת לידו על האבנים.
הגג די מוזנח, בלי תאורה תקינה, בלי גדר אמיתית, רק עם כמה שרפרפים וזבל בדמות בקבוקי בירה ריקים וכוסות פלסטיק מעוכות.
'סופסופ' יוני נאנח ולקח שאיפה ארוכה מהפיה, הוא הביט בי וכשחייך עננת עשן נפלטה מפיו. זה יפה, חשבתי.
'רוצה?' הוא מגיש לי את הצינור, אבל אני לא עונה, רק מביט בקולה.
'ברור' יוני צוחק ומוזג לי (לא מינימוס, לא). אני מתכרבל אל תוך עצמי, נעטף בשמכתי וחושב, מאוחר מידי, שהשמיכה נעטפת באפר ועפר:
'חרא'
'חרא טוב אבל' יוני אומר בקול חנוק, מותח את לסתו, מעגל את שפתיו ויורה כדור עשן כסוף אל הלילה.
'תאר לך אם היית עושה סירה כמו גנדולף' אני אומר לו ולרגע הוא לא מבין אבל אז הוא צוחק, ועושה חישוק שמתפוגג . לפעמים אני שונא את יוני, אבל לא עכשיו.
'אז מה, מה איתך?' הוא שואל, מוזג לעצמו קולה 'איך החיים?'
אני כמעט אומר חרא, שוב, מתחרט ופשוט מושך כתפיים.
'בחייאת' יוני מגחך, לוקח שאיפה 'אימא עיצבנה אותי היום'
אני מהמהם.
'אני לא מבינן את האישה הזאת, זה, כאילו, היא פשוט– מגעילה, אישה מטומטמ- -'
'היי!' אני קוטע אותו
'זה נכון אבל ואתה גם יודע שזה נכון. היא יודעת כמה אני לחוץ רצח מהבגרויות אבל כשיצאתי לפגוש את קרן היום, כי כבר לא הייתי מסוגל, לא- ' יוני מגחך '-היא הייתה חייבת לשאול אותי למה אני לא לומד ולומר כמה זה חשוב- – כאילו שאני לא יודע כמה זה חשוב!'
'יוני' אני אומר אבל הקול שלו עולה וזה ניראה כאילו עשן יוצא לו מהאוזניים 'היא כאילו נחמדה , מתוקה כזאת ואז היא לא מבינה למה אני כועס עליה- מה אסור לי לשאול מה שלומך?' יוני מחקה, מניח את הצינור בצד ומוזג קולה באלימות לכוס שלי ולכוס שלו, בלי לשים לב.
'אולי היא לא רואה, אולי- -'
'כן בטח!' הוא רושף עלי 'היא סתם אומרת לי שהיא ראתה את קרן עם בחור שנראה ממש נחמד, בלילה, ליד הקניון- דרך אגב זה היה רונן והוא גיי מכיתה גימל בערך. היא סתם קונה את הפאקינג עוגיות האלו שהיא יודעת שאני אוהב, שנייה אחרי שאמרתי לה שהתקופת מבחנים הזאת הרסה אותי ואני חוזר לכושר ומתחיל דיאטה! לא-' הוא כמעט יורק 'היא פשוט נ ח מ ד ה'
אני רועד ומהדק את השמיכה סביבי, אני בטח ניראה כמו קיצפית (מלוכלכת מעט ומחזיקה קולה)
'איך היה עם קרן?' אני שואל כי בבית הזה יש דברים שאני לא אוהב לדבר עליהם. לחשוב עליהם.
'באמת באלך לדעת?' יוני מביט בי בחיוך עקמומי ועיניים נוצצות
'הו! סתום' אני נרעד שוב והוא צוחק 'בחייאת לורי, אני אומר לך, אתה צריך להשיג לעצמך בחורה. זה פשוט מדהים. היא מדהימה'
הוא משתתק ומביט למעלה, בלילה. אני מביט למטה, בגחלים.
הוא נאנח אנחה מרוצה 'באמת לורי, אתה צריך לצאת קצת, לפגוש אנשים, אתה יודע, אתה ניראה…די.. סבבה, אני בטוח שתוכל למצוא מישהי שתסכים להיות איתך'
'אוי, סתום כבר!' אני אומר
'אל תיהיה כזה, אריק יכול להכיר לך כמה בנות- -'
'סתום! אני לא צריך את אריק שיסרסר לי באנשים' אני מהסה, לעזזאל, כל היציאה הזאת לגג היית טעות.
יוני צוחק ונושף עשן ישר עלי וברגע הזה, עם כל האפר והעפר שצבעו את השמיכה: כהה, אני בטח ניראה כמו שאני מרגיש: חרא. זועף.

בבית הזה בימי שישי, הבועה מתפוצצת ויש אינפלציה של בקבוקי קולה. אבא חוזר בצוהריים עם שקיות ענקיות של סופר ופנים אדומות, אימא בתפקיד השור הזועם מנופפת בידיים מעליו ומפנה את השקיות למטבח. היא מוציאה ירקות, עשבים מאוגדים בחוט, בשרים ועופות קפואים ובקבוק שמן מלא. את שאר השקיות היא מסבירה לאבא איך לפרוק (ולמה)
ובסוף, שם, מתחת לשולחן, צמוד לקיר, נמצא ארגז אדום: יהלום הדמים של הבית הזה.
קולה.
בקבוק הקולה האדום הראשון מתרוקן כמעט לגמרי בבישולים ואני מזדעזע כמו תמיד: 'אבל למה אימא, למה'
'לורי' היא אומרת, כאילו השם שלי היה נקודה ומוסיפה עוד קינמון ודבש לקערה, מערבבת, טועמת ופותחת את המגירה שמתחת לכיריים. היא מוציאה פפריקה מתוקה ומסתובבת אלי לרגע 'לורי, תביא לי קטשופ מהארון'
'למה! יש סיבה שקוראים למשקאות משקאות, שותים אותם! בכוסות! לא שופכים אותם לדברים ו- -'
'תרגיע שם יה צמחוני' אני שומע צחוק מאחורי, ויד כבדה נעטפת סביב צווארי 'זה החלטה שלך להתנזר בערך מחצי מהחלבונים הדרושים לבני אדם- -'
'אוי סתום!' אני אומר ומנסה להשתחרר ולשלוח מבט זועם אחורנית אל שי אבל הוא רק סוגר עלי חזק יותר 'לעזזא- -' אני כמעט נחנק, האצבעות שלי מלבינות ממאמץ סביב ידו
'אולי' הוא לוחש לי, כמו בדקלום 'אם היית אוכל קצת יותר חלבונים…אולי לא היית כזה… נמושה'
חרא.
אני נושך אותו.
'פאאק! ראבק! אתה נורמלי?!'
'שי גלס! ליאור גלס! מה אתם חושבים שאתם עושים!' אימא צועקת ונעמדת מולנו, פניה מכווצים ולחייה אדומות. שי מתיישר ואני מנצל את ההזדמנות לקחת צעד אחד הרחק מימנו. אני נושם עמוק.
'הוא נשך אותי!'
'לא אני- -' אני מתחיל אבל אימא קוטעת אותי, עיניה כמו גיצים 'ליאור גלס! אפשר לחשוב שחיות גידלו אותך! זה לא דרך להתנהג לאח שלך! שלא לדבר על אנשים אחרים!'
אני מושך בקצות אצבעותיי ומביט בריצפה
'אולי לכן אתה לא אוכל חיות' שי ממלמל לידי עם צל חיוך 'זה יהיה קניבליזם'
באלי לנשוך אותו שוב.
'ושי גלס! שלא תחשוב שלא שמעתי אותך!' אימא נפנית אליו 'אתה אמור להיות האח הגדול כאן, לשמש דוגמא! מאיפה השפה הזאת- -'
זה ממשיך עוד קצת, אבל אני רק מביט בחריצים בין המרצפות. בבית הזה זה תמיד ככה.
שי מסתלק בסוף בהבעה חמוצה אחרי שאימא פקדה עליו להשקות את העציצים במרפסת: 'עכשיו!'
'לורי- -' היא מסתכלת עלי שוב
'אבל זה הוא התחיל! אני לא עשיתי כלום, איך- -'
'לורי' הקול שלה קשה אבל שקט 'תביא את הקטשופ מהארון'
אני נאנח ומתחיל לפסוע בצעדים מדודים. אימא ניגשת שוב אל הקערה, היא פותחת את הקולה ומוזגת שלוש כוסות שלמות לתוכה בסוף היא מוסיפה את הקטשופ ומערבבת. היא ניגשת לשולחן בקצה המטבח ומביאה מימנו תבנית, בתוכה, כמו תינוק בעריסה, שוכב עוף ורדרד. אני מסב מבט והיא מושכת אותו בעדינות ברוטב שהכינה.
'לורי- -' היא אומרת אבל אני לא נותן לה להמשיך 'זה לא קשור אלי! זה הוא התחיל בכלל!'
'אתה נשכת אותו'
'מה הייתי אמור לעשות, הוא- -'
'לורי. אני פשוט דואגת' היא אומרת ומרימה יד כשאני מתחיל להתנגד 'ההתנהגות הזאת. אתה כל הזמן מסתגר בגג וכשאתה יורד אתה עוקצני לכולם. יוני אמר לי שגם בבית ספר אתה ככה ואני כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שאריק היה כאן'
אני לא מביט בה, אני מסתכל בבועות הזהובות שעולות ופוקעות בבקבוק הקולה מאחוריה. זה יפה.
'הכל בסדר' אני אומר בסוף ' פשוט ככה אני'
'זה לא פשוט ככה, זה לא יכול להמשיך פשוט ככה!' היא אומרת 'אתה לא מדבר איתי או אם אבא, אתה מסתגר לך בחדר ושבוע שעבר כבר לא היית יומיים בלימודים. זו התנהגות זאת?!'
אני לא אומר כלום. שלוש בועות נהפכו לבועה אחת גדולה והתפוצצו, מה גורם להם להתפוצץ?
אימא בגבות חמורות עומדת לומר עד משהו כשפתאום הפלאפון שלה מצלצל וכמובן שהיא עונה. וכמובן שאני בורח, כמו ארנבת, מקפץ במדרגות ישר אל מגדל השן שלי. אל המיטה.
אני עצבני שיוני דיבר עם אימא עלי. אני עצבני סתם. אני חושב על מה שהוא אמר אתמול בלילה. לפעמים אני שונא אותו. לפעמים אני שונא את אימא. שונא את כולם.
אני נשכב ומתכרבל בשמיכה מלוכלכת, מנסה להתעלם מההרגשה הזאת בחזה, מהצריבה הזאת בעיניים, אחרי הכל; ככה זה הימים בבית הזה.

יוני מעיר אותי לארוחת שישי, אפילו שלא באמת ישנתי, הייתי במקום הזה של בין-לבין ולשנייה התרוממתי במיטה והבטתי בחדר בלי לזכור איפה אני ומתי; זה היה נחמד. זה היה שבריר רגע.
'היפיפיה הנרדמת כבר קמה?' יוני שואל ואני זורק עליו כרית 'חשבתי שאני ניראה רק די סבבה'
הוא נוחר אבל מחייך 'בא. אבא גווע ברעב'
עכשיו זה תורי לנחור 'מתי הוא לא'
בבית הזה סביב השולחן יש חוקים; אסור לאכול עם הידיים, אסור לזרוק אוכל ואסור פלאפונים. אבא ושי תמיד שוברים את החוק השלישי, אני את הראשון ויוני, לפעמים, כשהוא באחד ממצבי הרוח שלו ובא לו לגרד את שי, את השני.
אימא לא שוברת אף חוקים, היא רק בונה אותם.
'אפשר את התפוחי אדמה' אני אומר בנימוס ומקבל את הקערה: הם זעירים, עם בצל מקורמל בקולה ורוזמרין.
'אז' אבא אומר, סוגר את המסך ומזיז את הפלאפון ממתחת לשולחן לכיס 'איך עבר עליכם השבוע בנים?'
'מדהים!' יוני פולט במין יללה 'סתם עוד מתכונת מחורבנת במחשבים'
'יוני!' אימא אומרת אבל אבא מחייך, מנופף במזלג שבידו 'תזכור טוב-טוב מה אתה אומר עכשיו, אתה עוד תתגעגע לזה. תקופת התיכון זה אחת התקופות היפות ביותר בחיים'
יוני נוחר 'ראית איפה אנחנו לומדים? אין שם שום דבר יפה, אני יכול להבטיח לך. הכל מתפורר ורק שבוע שעבר הביוב עלה'
'אוי. זה היה נורא' אני עושה פרצוף ומשפד תפוח אדמה
'נורא?! אני למדתי כל הזמן הזה בקומה השנייה, לפחות אתה היית בשלישית!'
'תקופת התיכון זאת אחת התקופות היפות ביותר בחיים!' אבא חוזר שוב, ביתר פאתוס, מנופף במזלג כמו מנצח ומתעלם מימנו
'וזה אמור לעודד אותנו?' שי שואל פתאום ואני יודע שעד עכשיו הוא התכתב עם מישהו בפלאפון. אני ויוני צוחקים, עם פיות פתוחים ומלאי אוכל. אימא שולחת בנו מבטים אבל לא אומרת כלום.
'זה אמור לגרום לכם להעריך את הרגע. לנצל את המיטב מכל חוויה' אבא אומר ולוקח לעצמו עוד משולש עוף 'האכול מעולה' הוא אומר לאימא
'אז עכשיו, להיות גבר נשואי , בגיל העמידה, אבא שלנו, זה זוועה?' שי אומר עם זיק שחור בעיניים ואימא שואלת בקול מי רוצה עוד סלט (אף אחד)
'לנצל את הרגע!' יוני לוחש לי ' היופי! ארומת הביוב עולה לאפיינו והמורה מדברת על חיי הסקס הכה סוערים של אדיפוס. מדהים!'
אנחנו צוחקים שוב.
'לורי אתה יכול ללכת להביא את הקולה מהמקרר?' אבא אומר לי 'אני חושב שזה כבר קר מספיק'
ואני גונח אבל מתרומם; קולה זה קולה זה קולה.
הבקבוקים באמת כבר קרים, אני מנסה לצייר כוכב באדים על הצוואר של אחד מהם ,מפשל ומוחק את הכל. מהשישייה שקנו נשארו חמישה ואני מניח שניים על השולחן, לעכשיו.
'אדום!' שי אומר 'קולה אדום, אתם רציניים?!' (שי הכי מעדיף פפסי)
'פעם הבאה כשאתה עושה קניות לסופ"ש אתה יכול לבחור איזה סוג באלך' אבא מכריז, מוזג לעצמו כוס (אבא הכי מעדיף קולה אדום) 'ישלך רישיון, אף אחד לא עוצר אותך'
שי מצמצם עיניים אבל זה לא כזה נורא. כמעט כולם בבית הזה עם העדפות אבל שותים כמעט כל קולה: לי אין העדפות, אני לא יודע להחליט (קולה זה קולה. זה קולה) ועל אימא זה פשוט מבוזבז: היא אוהבת ספרייט וקולה באותו מידה, מלבד קולה לימון (אימא הכי מעדיפה קולה לימון).
קולה לימון זה דבר איום ופעם שעברה שהיא קנתה את זה, שבועיים ברציפות, הארגזים נשארו כמעט מלאים עד שהם נעלמו, איכשהו. זה היתה הפעם האחרונה שהיא עשתה קניות שישי; אבא התחיל להחליף אותה מאז.
שי פעם אמר לי שהוא לא יודע אם אימא בכלל אוהבת את הקולה לימון או את המסביב.
אני לא חושב על זה. בבית הזה יש דברים שאני לא אוהב לחשוב עליהם. לדבר עליהם.

במוצ"ש שי פורץ אל מגדל השן שלי, רצחני 'ראית בקבוק קולה?' הוא שואל ויוני מביט בי מאחוריו, נשען על המשקוף.
שער החליפין השתנה: חמישה בקבוקי קולה אדום נגמרו בשישי-שבת, והשישי שהיה במקרר נעלם.
'לא' אני עונה לשי וסוגר את המסך על קנדי קראש (מה זה משנה)
'תקשיב יה דבע' הוא אומר, מתקדם ולופת אותי בשתי ידיים כואבות 'אם אני מגלה שאתה משקר אתה גמור!' הוא נועץ בי מבט ארוך ומסתלק.
אני מביט ביוני ומעביר יד על הפנים. עייף 'אתה מתכוון גם לאיים עלי?'
'לא' הוא מחייך 'אני הולך לקרן והיא מדהימה כמו קולה'
'רומנטי. אולי כדאי שתאמר לה את זה'
'אולי…חוצמיזה יכול להיות ששי בכלל גנב את הבקבוק, או אבא…או אני' הוא עושה פרצוף ומסתובב אל היציאה אבל נעצר פתאום במשקוף. מהסס. 'לורי…הממ…' הקול שלו רך ואיטי 'לורי, אתה יודע שאני כאן, נכון?'
'מה?'
'אני…אני מצטער שדיברתי עם אימא באמת. זה היה מטומטם…אני אמור כבר לדעת את זה…אני רק, רק רציתי שתיהיה בסדר'
'הכל בסדר' אני אומר לו 'פשוט ככה אני' אבל המבטים שלנו לא נפגשים והדממה נמתחת עד דק וכבר עומדת להיקרע כשהוא יוצא סוף סוף.
מאוחר יותר, כשהלילה מתחיל להתבהר, אני יושב בגג, בחוץ, עטוף בשמיכה מלוכלכת ולופת את הקולה שביידי כאילו היתה ספל רותח.
הבקבוק האחרון עומד על האבנים לצידי ואני שונא. שונא את כולם וגם אותו.
אני לוגם לגימות זעירות חסרות טעם וחושב: (קולה זה קולה זה קולה) זה טעם החיים