מלחמה בעומק לבי . .

אז אני פה שוב. היום. נלחמת.
כאן. שוב. היום. אני כאן נלחמת.
מלחמות רבות עומדות בפתח- היא תמיד אמרה.
מלחמות רבות וקשות. כאלה שלא יותירו דבר, שיעלימו הכול. אותי ואותך. אותם ואותנו.
כן. מלחמות קשות -רבות כמו האין סוף. וקשות כאבן.
ואני עומדת. בצד. בכיוון הנגדי וההפוך לכל המתרחש סביבי. אנשים בוכים, צועקים כמו ברגע זה חרב עליהם עולמם. כמו האין סוף גם הוא נעצר והגיע לסופו.
וכך בדיוק עמדתי במצולות הים. כמעט ואיני נושמת. כמעט ואיני רואה. כמעט והלב חודל מלפעום וגם הוא נשבר. מתרסק- כמו בתוכי מתחוללת הסערה הגדולה ביותר, המלחמה הקשה ביותר.
זו המלחמה. אותה מלחמה ארוכת טווח וקשה. זאת שכולם מכירים. מלחמה ששוכנת אי שם בתוכנו. המלחמה הזאת שעוצרת בעדנו ומונעת מאיתנו לקיים דבר זה או אחר, מלחמה שתורמת אך כמעט ולא נותנת לנו להתקיים כמו עוזרת אך מועכת בזמן אחר. כמו דואגת אך מכשילה. מלחמה קשה. כמעט ובלתי ניתנת להבנה. כזו שקשה לקרוא ולהבין- כמו ספר בשפה שונה. כמו בני אדם שאכן, גם אותנו כבני אדם קשה לקרוא ולהבין. אכן כך.
זוהי המלחמה. הגורלית. זאת שקובעת מה טוב ומה רע. מה בריא ומה מזיק. מה חשוב ומה לא.
המלחמה שבעומק לבי- זאת שקשה לי לבחור להתעלם ממנה כי היא שם, שוכנת, קיימת מכה מכול כיוון אפשרי דואגת להיות ולא להיות. נשארת.
אז אני עומדת. בדיוק ככה- הפוך. מנוגדת לעולם. לכולכם. לא מביטה קדימה רק הפוך. הכול אותו הדבר. מבחינתי זה המצב. קשה כמו שהוא אך עדיין שווה את המאמץ.
קשה כמו מלחמות רבות שאולי מי יודע כמו שתמיד נהגה לומר- אולי זה ייתכן שאכן מלחמות רבות עומדות בפתח. אך המלחמה הגדולה ביותר היא המלחמה שמתרחשת עמוק בתוך תוכי- מלחמה שמגדירה אותי ואת מהותי ולפעמיים אפילו את מטרותיי. מלחמה ארוכת טווח וקשה אך מועילה, מלמדת, ושווה כול דמעה שאי פעם ירדה על פניי.
ואני יודעת שכן. המלחמה הזאת עוד איננה בתחילת דרכה. עדיין לא. רק.. רק עומדת להגיע. עומדת להתחולל סערה ענקית שתסחוף הכול. וכלום. כלום לא יישאר.
ואני?
מי יודע, אולי המלחמה הזאת תגבור עליי והדמעות המלוחות יישארו על פניי כמו תקועות. לעד. או שאולי אני זאת שתנצח במלחמה הזאת. והדמעות.. הדמעות ייעלמו והכול ישוב למקומו. לסדר הנכון. כמו בית. הבית שלי. הנכון והטוב.