מכתב על עשן

רציתי לכתוב לך מכתב .
לא משהו כועס או גרנדיוזי או מוחצן .
רק מכתב שיספר לך על הרגשות שלי . טוב אני יודעת שזה מטופש , אבל כל זה מטופש בעצם . אני יושבת לבד בדירה שלנו בקינג ג׳ורג׳ , מעשנת את הקאמל שלך כי לא ברור למה המלבורו שלי תמיד נגמרות לפני . אולי בעצם אהבת אותן בסתר ועישנת אותן בלי לספר.
אולי זה בגלל שהחולצה שלך , עדיין טרייה מהגיהוץ והכביסה שוכבת על הקצה של הספה בדיוק איך שהשארת אותה .
אני מדליקה עכשיו את הסיגריה ומקווה שהבדל לא יפול מפי על המקלדת , כדי שאם תחזור שחס וחלילה לא תאשים אותי שאני לא מכבדת את המחשב שלך. למרות שההאשמה פחות מפחידה אותי ממה שיבוא אחריה . העשן היתמר מעלי בעננה כבדה שהזכירה לי את הפעם הראשונה שכיבית עלי סיגריה . הזיכרון הישן העלה בי תחושה מרירה מתוקה .
היינו אז באיזה בר חשוך ומלוכלך בפלורנטין , היה עשן סמיך וכל באי המקום היו שתויים ועליזים . אני נכנסת לבר עם השמלה החדשה שלי .
האדומה הקצרה , זאת שגורמת לכל הנשים להיאנח בקינאה ולכל הגברים לפנטז ? אני בטוחה שאתה זוכר אותה .

היא גרמה לי להרגיש אישה .

לא האישה הקטנה שמבשלת ומנקה בשבילך , מקשיבה להצלחות שלך במשרד – אלא אישה יפה, סקסית ומושכת , כזאת שכל הגברים חושקים בה וכל הנשים נרתעות .
רציתי להיות שוב בעור של אותה אישה . השמלה הזו היא שגרמה לך להתלהט מלכתחילה .
קצת מצחיק אתה לא חושב ? כשרק נפגשנו כל מגע שלך היה מעיר בי להבות , גרמת לי להרגיש שאני בוערת .

בוערת בתשוקה מכלה אלייך .

אבל איפשהו בין אתמול למחר החלטת שהגיע הזמן שאשרף בלהבות עד אפר.
כשניגשתי אליך מבטך נדבק אל מבטי , כמו ששני מגנטים נמשכים יחדיו , בלי יכולת להתנגד , במשיכה אימתנית שגורמת לפיצוץ שורק כשהם נפגשים.
הסתכלת על כולי בשמלה האדומה הזאת , על הרגליים החטובות הנעולות בסנדלי עקב, על האגן המתעגל והגזרה הנשית שהסתמנה מתחת לשמלה .
גם הם הסתכלו עליי , כל הגברים האלה , טורפים אותי במבטם , חושקים בי בעיניהם – אבל אני רציתי רק אותך .
למרות שלא האמנת לי . ואולי זאת הבעיה ? אולי בגלל שלא האמנת לי תפסת את הפנים שלי וקראת לי זונה, אולי בגלל זה התעוררתי בבוקר חבולה כולי בחבורות שלא יכולתי לשטוף , אולי זאת הסיבה למה כיבית עלי את אותו בדל של סיגריה .
כי הוא סימל את השקיעה והשריפה של הרגשות , והאנושיות – והאהבה .