מכתבים לעבר (פרק שני)

"מרים וניקולאי היקרים,
במכתב הקודם סיפרתי לכם על אנה, האישה שבמשך מרבית חיי תפקדה כאמי, אבל עכשיו אספר לכם על החיים עם אנה וטלי.
אתם שואלים את עצמכם, מי זאת טלי?
טלי היא בת הזוג של אנה, היא הייתה פחות יפה, פחות חכמה, אבל ברגע שראיתי אותה ידעתי שהיא בחורה טובה. היא טיפלה בי במסירות, למרות שהתנגדתי לכך בהתחלה.

לאחר שנה שבה גרתי בדירתם הקטנה של אנה וטלי, ידעתי לדבר עברית מלאה, נכון, המבטא עדיין נשמע, אבל הפסקתי אפילו לחשוב ברוסית, כל המחשבות שלי היו בשפה העברית.
למעשה חלפו להם רק אחת עשר חודשים, ויום הולדתי השישי הגיע, הייתי בטוחה שאף אחד לא מודע לתאריך הלידה שלי, אבל טעיתי.
את יום ההולדת שלי חגגתי בחברתם של אנה, טלי ומספר שכנים מבית הדירות המשותף.
אני זוכרת את עיניה הנוצצות של טלי כשהיא הגישה את העוגה לשולחן, עוגה שקרסה תחת עודף משקל הקצפת והתותים.
אנה וטלי אחזו בידי כאשר אחזתי בסכין וחתכתי את העוגה לפרוסות.
ילדי השכנים הגרגרנים התקרבו לשולחן שפניהם מכוסות בקצפת, בעוד שהוריהם רקדו וזייפו את שיריו של אלביס פרסלי, שלמדתי לאהוב.
חגגתי כבר ימי הולדת בעבר, אבל בכל זאת, ידעתי שזו מסיבת יום ההולדת הטובה ביותר, יום ההולדת הראשון שחגגתי בארץ ישראל.

לאחר שהאורחים עזבו הרגשתי תחושת עייפות שכיסתה אותי, אנה קראה בשמי וביקשה שאכנס לחדר השינה המשותף של שלושתנו, וכשנכנסתי ראיתי שעל המיטה הגדולה של אנה וטלי מונחת קופסה עטופה בנייר מתנה כחול עם נקודות וורודות, שתיהן הביטו בציפייה כאשר פתחתי בעדינות את הקופסה.
התמלאתי באושר כשראיתי את התליון בעל צורת הלב, חיבקתי אותם.
וכך נרדמתי, שאני מכורבלת בין שתי האימהות שלי."