מכתבים לעבר (פרק ראשון)
"מרים וניקולאי היקרים,
אתם בטח תוהים אם אני בסדר, וכן, אני יודעת שדאגתם לי במשך כל הזמן הזה, אבל עכשיו החלטתי לכתוב לכם.
אולי כדאי שאספר לכם את קורות חיי, אני בת עשרים ושתיים, לומדת לתואר ראשון באומנות, אני גרה בדירה קטנה ביחד עם שותפה במרכז הארץ, וזה הכול.
אבל אולי כדאי שאני אחזור קצת יותר אחורה, ליום שבו עליתי על המטוס לאחר שחיבקתי אתכם, ואת, מרים, נשקת בעדינות לראשי ומלמלת משהו בשפה זרה, את המילים האלה פיצחתי רק כעבור מספר חודשים, את ביקשת מאלוהים שישמור עליי, למרות שידעת שאפילו הוא לא יכול לעזור עכשיו. את נאחזת בכוח באמונה בו.
בזמן הטיסה ישבתי ליד האישה הנאה והצעירה שאיתה עליתי לטיסה, שיערה כהה וגם עיניה, אבל צבע עורה היה בהיר.
הבטתי אל הנקודות הקטנות בקרקע, ובכל זאת יכולתי להרגיש את המבטים שלה.
אני זוכרת את השתיקה הארוכה, את הנחירות שהשמיע האיש הזקן בעל הריח הנורא שישב לצידה של האישה היפה בעלת העיניים הכהות, אבל הזיכרון החזק ביותר הוא אחרי הטיסה, בשירותים של נמל התעופה בן גוריון, אני זוכרת המילים, ואת המבטא שלא התאים לשפה הרוסית.
"קוראים לי אנה, ומהיום את תקראי לי אמא." המילים האלו חלחלו לתוך התודעה שלי, התנגדתי, צרחתי, בכיתי, חשבתי שהקרקע מתמוטטת מתחת לרגליי. כבר הייתה לי אמא, קראו לה מריה פרונלקוב, את המילים האלו צרחתי באוזנה של אנה כשהיא הרימה וחיבקה אותי והשעינה את ראשי על כתפה."
תגובות (1)
אוקי קצת התבלבלתי במכתב אבל אני מקווה שהפרק הבאה הכול היה ברור לי יותר חחחח אשמח לפרק המשך הכתיבה שלך מאוד יפה ויש לך סגנון יפה. וממש טוב כהתחלה!!!!