מכוערת

היא עומדת שם בקצה של המזח ומסתכלת רחוק, אל הציפורים והשמיים שבדיוק מתחברים עם הים ונצבעים בצבע אדמדם כתום. היא נשנעת על המעקה מולה, זה ששומר שאף אחד לא יפול אל הים, השיער שלה מתבדר לה עם הרוח למרות שהוא אסוף בקוקו, ומי שיסתכל עליה מהצד יחשוב שהיא משוגעת כי אין אף אחד מולה- ובכל זאת, היא מחייכת. סתם ככה, אל האוויר.
היא אוהבת את השלב הזה בשקיעה, ואת איך שתוך כמה דקות מטיפה אור שנשאר הכל נעשה כחול עמוק עד שנעשה שחור לגמרי, אז בכל פעם שיש לה זמן, היא מגיעה לכאן, בדיוק לאותה נקודה. הרוח מתגברת מעט, ונהיה לה קריר, הסוודר הדקיק שהיא לובשת לא בדיוק עושה את העבודה, והיא כבר מתחילה לחשוב שאולי תקצר את הביקור שלה היום, אולי אפילו תלך עכשיו. ובכלל, אולי לא הייתה צריכה להגיע, הרי אמרו שאפילו יש סיכוי לגשמים ומה היא בכלל עושה פה עכשיו, בזמן שכולם צריכים אותה שתעזור. וכשהראש שלה טס ככה על מאתיים, והמחשבות שלה מקפצות מנקודה לנקודה, בלי התחלה , אמצע או סוף, היא מצליחה לתפוס רגע אחד שבו הקרניים של השמש משתקפים על המים וגורמים להם לנצנץ והקולות בראש שלה נחלשים כאילו מישהו סובב עליהם את כפתור הווליום. היא צופה בגלים שנעים לאט, משחקים עם הרוח ובורחים ממנה כדי שלא תתפוס אותם, אוויר קר זוחל לה לתוך הריאות- מחלחל אליה כמו מים קרים מתחת לסלע ופתאום, בא לה לעצום עיניים אז היא מורידה את העפעפיים שלה על העיגולים החומים ומנסה להקשיב לרעשים סביבה. היא לא שומעת יותר מדי, רק את הרוח, והמים, וכמה ציפורים במרחק וכשהיא ככה, עצומת עיניים- היא יודעת שממש עוד רגע זה יקרה. עוד רגע והגרון שלה יתחיל ללחוץ. ולמרות שהיא יודעת שזה מה שהולך לקרות, הפעם, היא מנסה לא לברוח ממנה, מהתחושה הזו. כי אם יש משהו שלמדה לאחרונה זה שהיא לא באמת יכולה לברוח ממנה. אז עכשיו היא משתדלת לפתוח אליה את הידיים, ולומר לה בשקט שתבוא. וכשהיא באה, היא לא מסלקת אותה יותר, אלא יושבת איתה כמו שאמר לה בעבר מישהו אחד. ולמרות שזה לא תמיד פשוט לה, היא לומדת לאהוב את הנמלים שזוחלות לה בתוך הבטן, ואת הלב שלה שקופץ מתוך בית החזה שלה אל הרצפה ואז מטפס בחזרה למקום. וגם את הגרון שנחנק ואת היובש, ואת מיליון הקולות שנעים בתוכה בבלאגן גדול. הקולות שאומרים לה שהיא לא טובה מספיק, גם לא ראויה, ומי היא בכלל. ושזה לא יפה, וכל מה שהיא עושה זה זבל. הכל. ושלמה דווקא היא, מבין כולם. מה מיוחד בה? ויש גם את הקול שצועק לה לכסות, להסתיר, כי כל מה שקורה בפנים מכוער מדי כדי להראות.
היא בולעת רוק בקושי, מרגישה את הזרימות של הקולות מתחת לעור שלה, שוטפים אותה כמו נחשול של צבע שחור. פעם עוד הייתה מנסה להסיח את דעתה מהם, זו הייתה המלחמה שלה,רק לא לשמוע אותם, רק לא לתת להם מקום. היום היא יודעת שאם תעשה את זה, זה רק יעשה את זה הרבה יותר גרוע, כי גם אם הם ילכו, הם ילכו רק כדי לחזור. אז היא לא דוחה אותם יותר, ככה החליטה בינה לבין עצמה. והנה, עכשיו, כאן על המזח- זה בדיוק מה שהיא עושה , מול הים והציפורים, ומול עצמה והשמיים. היא מרימה את הדגל הלבן, ובמקום לעמוד על הסף כדי למנוע את ההתפרצות, היא פותחת את הדלת, ומזמינה אותם להכנס. מזמינה את עצמה להכנס. והיא שואלת אותה בזהירות, מה שלומה, ואיך היא מרגישה, ואיזה סיפור היא מספרת לעצמה היום. ובשקט בשקט, היא מקשיבה, ומשתדלת לשמור על הידיים פתוחות, גם כשלפעמים נורא מתחשק לה לטרוק לה אותם בפנים. ואחרי שהיא מקשיבה, היא מתחילה לספר לה סיפורים אחרים, טובים יותר. נעימים יותר, והיא מזכירה לה את ההוא שראה את הכל, מבפנים ובחוץ ואמר לה שהכיעור שלה לא כזה גרוע, ושאם זה כיעור- זה הכיעור הכי יפה שראה. והיא ממשיכה וממשיכה, וממשיכה, עד שהשמש נעלמת לגמרי. והיא מנחמת את עצמה, ומזכירה לעצמה, שאם מישהו אחד ראה, גם עוד אחד יכול. ועוד אחד.
ולאט, כשהיא כבר מצליחה לשמוע גם קולות אחרים, שאומרים לה בדיוק ההפך, היא פוקחת את העיניים, ושולחת לים חיוך רך. ובשקט, היא אומרת לו שהיא כבר לא מפחדת היום שהעולם יאמר לה שהיא מכוערת.
וכשרוח חזרה כמעט מעיפה אותה, היא נאחזת במעקה הקר, ולוקחת איתה עוד סיפור נעים, ושניה לפני שהיא הולכת משם היא לוקחת גם עוד נשימה עמוקה, שתמלא את כל כולה וגם- את הקול שלה, זה שאומר לה ששום דבר לא מכוער בה. שום דבר.

עוד סיפורים בבלוג:
https://www.avivatahayo.blog/