מכוערת\יפה

שפתיים נוצצות,
עיניים מודגשות,
את מורחת את עצמך באיפור,
ובטוחה שזה הכי טוב שיכול להיות.
את שמה מכנס צמוד,
שמכנס את תוצאות האכילה המרובה,
נותן לך צורה,
וגורם לך להראות רזה.
וכמובן שהשיער,
אותו את מחליקה ומורחת בהמון חומרים,
עד שלבסוף,
הוא כבר לא נראה כמו השיער שלך,
והנה את מלאה בדברים מזוייפים.

ואז את הולכת,
ומרגישה כל כך יפה,
וכולם מסתכלים,
ואת סוף סוף מרגישה שלווה.

אבל אז את חוזרת,
ומורידה את כל מה ששמת,
מול המראה נעמדת,
ומסתכלת על כל מה שבקושי הסתרת.
מוחקת את כל האיפור,
ומגלה את הפנים שאת שונאת.
מורידה את המכנס,
ומגלה את העודף במשקלך.
והשיער מתבלגן,
ואת כבר לא רוצה להסתכל במראה.
כי את כזו מכוערת-
זה לפחות מה שאת מרגישה.

אז את חושבת,
למה את כל זה את צריכה?
את כל כך מכוערת,
איך חשבת לנסות בכלל להיות יפה?

את מרגישה מזוייפת,
כל זה לא שלך.
ואת נכנעת,
כי היית טיפשה כל כך.

ואז מגיע מישהו,
שבמביט בך אחרת.
לא כשאת כמו תמיד,
לא כשאת מאופרת.
לא כשאת מסתירה את כל החסרונות.
כשגופך בתוך בגד פשוט, ופנייך טבעיות.
אבל הוא לא רואה את העור,
שמאדים יותר מידי,
ולא רואה את המשקל,
שעבר קצת את המקובל.
הוא לא רואה את השיער
שלדעתך מתולתל יותר מידי.
הוא רואה אותך האמיתית,
ופשוט מקבל אותך כמו שאת.

ואז את הולכת,
הולכת איתו.
ומרגישה יפה כל כך,
יפה מספיק בשבילו.