מימדים של דלת

הצבעים שלה כלואים בתוך שחור.
איפה שהוא בפנים. קבורים עמוק מתחת, כי מישהו אמר לה פעם שאסור להם לצאת.
שלא כדאי לה לתת להם לצאת, ושיום אחד, הם יעלמו, אם היא רק תנסה מספיק.
אז היא חנקה אותם בפנים, נתנה להם להסתחרר בניסיון לשכוח מקיומם.
ופעם אחת, היא בטעות הביטה פנימה, וראתה שלמרות שהם לא יוצאים, הם עדיין קיימים, בפנים- בפנים, מתחת לכל השחור.
והיא ראתה שיש אדום כדי להזכיר לה לכאוב, וצהוב כדי לחייך, וירוק כדי לנשום ולהרפות, וחום כדי להזכיר לה להתחבר, ועוד המון המון צבעים שבכלל שכחה מקיומם.
ומתחת לכולם, מסביב, ומעל- השחור שבולע את הכל.
השחור שמזכיר לה, למה בכלל כלאה אותם מלכתחילה.
וכשהיא מתבוננת בהם עולים ויורדים מולה, היא שואלת את עצמה, אם אולי אפשר להסתכל על זה הפוך. במקום לראות בשחור כבסיס אפל, אולי אפשר להביט בו כבסיס שמאפשר הכל.
את כל שאר הצבעים שלה.
השחור שלי עטוף בצבעים, היא אומרת לעצמה, וניצוץ של תקווה נדלק בעיניים שלה.
הצבעים שלי, מגוונים. היא ממלמלת.
לא תמיד היא רואה את כולם, ולא תמיד היא מבינה אותם. אבל היא יודעת שהם שם, ולפעמים, כשהיא מרגישה מספיק אמיצה, היא אפילו מנסה לשחרר אותם לחופשי.
מתאמצת להראות. וזה יוצא לה בצורת חרך קטן, בקושי נראה, ואנשים לא מתרגשים, כי אין להם מושג כמה כוחות זה דרש ממנה.
ולפעמים בא לה לסגור אותם בחזרה, לכלוא אותם שוב, כי כשהיא מוציאה אותם, היא מרגישה נוראה חשופה, אבל אז היא מזכירה לעצמה שוב- שהשחור שלה עטוף בצבעים, ושהשחור לא חשוב, אלא הצבעים.
והיא ממשיכה להראות אותם, מגדילה את החרך כל פעם בקצת, עד שהוא גדל לחור, ויום אחד, היא מקווה שיגיע גם למימדים של דלת.
הצבעים שלי יפהפיים, היא אומרת לעצמה בקול, והיא גם מחייכת, כי הפעם – היא גם באמת מאמינה בזה.
בעצמה.

יש עוד בבלוג:
https://www.avivatahayo.blog/blog