מילוי החלל – אבא מת במילואים

מנסה אני להשיג תנחומים מדברים שאפשר להגיד עליך, אבל לא מצליחה, כי אי אפשר להגיד עליך כלום. אתה עברת כה הרבה שאין כבר מה לומר, כי את הכל (כמעט) כבר הספקת לעשות בחייך- לכאורה, הסיבה המושלמת למות. כמו להחליף אדם באדם, רק כי זמנו קץ עליו והגיע תורו של האחר לחיות.
אבל כמובן שאני, ואנחנו, לא חושבים שכך הדבר.
למרות שלא נוכל להגיד עליך שלא הספקת לשרת שלוש שנים בצבא,
למרות שלא נוכל לספר שלא הצלחת להתקבל לקורס הקצינים שכה רצית להתקבל אליו,
למרות שלא נוכל לשקר שלא חתמת קבע ביחידה מובחרת,
למרות שכל השנים האלה הקדשת את עצמך גם, ובייחוד, לבניית משפחה.
כבר הספקת בחייך להיות דוד, להיות אבא,
לגדל שלוש בנות שאוהבות אותך- מספר-הסיפורים שתמיד ידע למצוא את החיובי שבדברים השליליים,
להיות סנדק לבן הקטן
עוד מעט להיות כבר סבא
ולהספיק ללמוד בקורס איך לבנות טיסנים מנייר.
לכאורה, הדבר היחיד שלא הספקת לעשות הוא להגיע לשיבה שלווה וטובה,
אבל כולנו יודעים שזה הרבה יותר ממה שזה נשמע.
כולנו נדהמנו כששמענו בחדשות של הרדיו האזורי שחייל בצפון נפגע מכדור תועה שהגיע מטעות ״קטנה״ שעשה צבא דרום לבנון באחד מהאימונים השגרתיים שלו באיך להרוג ישראלים. עצרת את הכדור בגופך, בריאותיך, שהתחוררו בפיצוץ הדומה לשל בלון שהוצאה ממנו כל הרוח והכל מלא בדם… שלך.
המוות היה מהיר. כאוב מאוד, אבל מהיר. אולי רק על זה אני שמחה? שזה היה מהיר?
שזה קרה לפני שנספיק לעכל, כאילו זה לא באמת קרה?
אבל זה קרה, וזה היה כואב, ומדמם, והרוח כבר אבדה לך.

אני לא מאמינה באלוהים,
אני גם לא עומדת להאמין בו רק בגלל מוות אחד
שיכל להיות העונש שהעניק לי אולי על עוולה שעשיתי
אבל גם אתה, שהאמנת באל רחום
והלכת להתפלל בכל פעם שחזרת הביתה מהבסיס המייגע,
היית אומר לי, לאמא, לדודה ולאחיותיי
שהמוות הזה בא בשוגג.

קורה. טועים, טעינו.
ועכשיו החץ מכוון אליך.