מחשבות

העולם הוא לא הוגן, מהרבה סיבות שונות ומשונות. תינוקות שרק נולדים, כאלה שלא הספיקו לפגוע באף אחד ובהרף עין נלקחים מן העולם שרק הגיעו אליו. אנשים בעלי לב רחב אך ברשותם חיים שמציבים בפניהם את הקשיים הכבדים ביותר. לעומתם, אנשים שהחיים מסתדרים בשבילם בדיוק כפי שהיה רוצה כל אדם שיסתדרו בשבילו, אך בריאות נפשם אינה מאפשרת אושר. תמיד יהיה משהו שיפגע באפשרות שלנו לחוות אושר אמיתי, מתוק, שוקק. תמיד תישאר העייפות מהזן המיוחד-כן, היא נובעת גם מאורח חיים אינטנסיבי-אך לא רק. היא נובעת בעיקר בגללנו. אנחנו אלה שעומדים בפני עצמנו. אנחנו האויב שלנו. בין אם אדם אויב של אדם אחר ובין אם אדם הוא אויב עצמו. אנחנו תמיד עוצרים את האושר מלהגיע אלינו. כאשר מדובר בשני אויבים, בדרך כלל אנו משיגים רגע קטן של אושר במחיר האושר של האחר. אנחנו דורכים אחד על השני, לעתים אפילו מבלי לשים לב לכך. אנחנו מוכנים להקריב הכל בשביל רגעים קטנים של אושר, אבל להקריב בשביל אושר אמיתי-אנחנו מפחדים. הרי אנחנו רגילים להשיג מהר את הרגעים הטובים הללו, מבלי להתאמץ ומבלי חשיבה מיותרת, ואז מה? הם נעלמים מהר. התרגלנו למצב הזה, ובגלל ההרגל הזה אנו מאמללים את עצמנו. במקום להתאמץ בשביל אושר אמיתי וטהור, אנחנו רומסים אחרים-ובעיקר את עצמנו. ישנם מקרים שתחושת האומללות שאנו חווים היא בגללנו ולא בגללנו בו זמנית, אני מתכוונת לרגשות שלנו. אפילו אם ישנם אנשים המסתירים אותם היטב מעיני הזולת, הם עדיין קיימים-כמו פגמי עור על פנים המרוחים באיפור. הרגשות מחברים בין אנשים, גם אם הם נמצאים בשני קצות העולם-זהו היופי והכיעור שלהם. אנו גורמים להתלקחויות שבינינו, סוחבים איתנו עוד מיליוני אנשים. גורמים להם לפגוש זה בזה, להנות זה מנוכחותו של השני-ואז פשוט מפרידים בינהם. ברור שלא שמנו לב לכך. הם נהיו עולם ומלואו אחד של השני, וגרמנו לפרידתם. הם אינם בטוחים עוד איפה עולמם נמצא, אך הם נשארים נאמנים לו וכואבים אותו בכל יום-עד היום האחרון. הם אלה שמוכנים להקריב את הכל בשביל האושר האמיתי-אבל הרעיון אינו מצא חן בעיני אלה שהורגלו לרגעים הקטנים. אז שנמשיך לרמוס אחד את השני?