מחשבותיה של נערה

ליה היתה חסרת מנוח. היא שכבה במיטה כהרגלה, וזרקה שמות לאוויר. לא תמיד היו אלה אותם שמות, אבל בהחלט ניתן היה לחוש בתבנית חוזרת ונשנית.
"תום," היא לחשה לחלל האוויר. זה היה השם שתמיד פתח את הריטואל הזה. הריטואל שכבר לא ידעה לומר מנין הגיע, או מתי החל. היא רק ידעה שהוא חייבו להימשך, ויהי מה.
אבל למה, בעצם? מה יקרה אם יום אחד תדלג עליו?
"שירה"
האם הזמן יעצור? האם העולם יעמוד מלכת?
"דורון"
היא הניחה שדבר לא יקרה. מדוע מעולם לא הצליחה להפסיק, אם כך?
היא סיימה למנות את האנשים שאיבדה. הרשימה רק גדלה והלכה, וליה היתה מודעת לכך. זה לא היה תרחיש טוב, אבל לא היה דבר שניתן לעשות בנדון. עתה החלה להריץ בראשה את האנשים שעוד נשארו איתה. שמות, פנים, סיפורים..
לאחר זמן מה, המלמול הרך פסק ושפתיה חדלו מתנועתן האובססיבית. נשמעה אנחה קלה, ותחושת רווחה התפשטה בכל גופה. הרשימות היו מאוזנות. הרשימה הלבנה עדיין גברה על השחורה, וזה אומר שעוד לא עברה את הקו האדום. ליה ידעה מה המשמעות של הקו האדום – היא כבר עברה אותו פעם, בעבר, אבל זה לא נושא שרצתה לדבר עליו. אחרי התקרית ההיא, ליה גמרה אומר בלבה לא לחצות את הקו עוד לעולם.
ועכשיו היא היתה כל כך קרובה לשבירת ההבטחה הזו…
אבל לא נורא. אחרי הכל, מי ידע?
זו הבעיה בלהבטיח הבטחות לעצמך, היא חשבה. אין מי שיעמיד אותך על מקומך כשהן נשברות. אין סנקציות. זה כמו תהום ללא מעקה, ואם רק תישען מספיק קדימה, כבר לא תהיה לך דרך חזרה.
אבל ליה כבר לא ידעה אם היא רוצה לחזור.