מחסל המפלצות

הראש עף לכל הכיוונים, "יש לך בעיה?" הוא שאל. אף-אחד לא ענה, כי הוא היה לבד. הוא עמד מול החלון לעשן סיגריה, וראה חיים. החיים האלה התאמצו וגנחו ושאגו עם כל חבטה במחבט הטניס. אפשר לחשוב שכל העמק הזה, כי ת'כלס זה היה עמק, הוא אזור עינויים סאדו-מזוכיסטי לאנשים שיותר מדי מודעים לגוף שלהם, או למיניות שלהם. או אולי למוח שלהם. או למקומות הספציפיים בהם הם מחרבנים. ומחרבנות. "רוצה לטרוף את החיים? בוא 'שחק טניס!" צעק לו איזה אחד שרירי עם שרירי רגליים מפותחים, והכה במחבט כדור ירוק ישר לתוך הראש שלו, דרך החלון. הוא נפל אחורה והייתה לו הזיה שהוא מת, ושהוא נפרד מהחיים בחיוך, אומר תודה רבה, היה כיף, וממשיך לעולמות אחרים בנתיב האלוהים. "העולם הזה היה משהו מדהים!" הוא מספר לנשמה בחדר המתנה, חדר רוחני, "יש שם ירח בלילה, כדור לבן שפשוט תלוי בשמיים, וכוכבים, יהלומים תלויים בשמיים, זה כל-כך יפה." והנשמה מקשיבה ומחייכת בענווה, הרי היא אמורה להיוולד לעולם הזה. ומשהו מחליט שהם הוא מהלל את העולם הזה, אז שיישאר בו, ונשמתו חוזרת לגופו והוא מתעורר. "אההה…" הוא מהמהם לעצמו, מביט איפה נפל, וקם, ומכין לעצמו כוס קפה אימתני. חחח… הראש עף לי לכל הכיוונים על הבוקר. כן, הוא מספיק לחרבן ולוקח את הצורה שלו לרופאת המשפחה, כדי שתיתן לו מרשם והוא יוכל לקנות את הכדורים שלו. רופאת המשפחה מסתכלת עליו כעל יצור מעניין במיוחד. "אז הגעת, למה אתה נותן לאבא שלך לבוא במקומך?" הוא מחייך מפויס, "אני עייף, אין לי כוח לבוא עד פה, חוץ מזה מעונן, ויורד גשם, וקר, ואני לא יכול לעלות את המדרגות בחום הזה." היא מהנהנת, "אני מבינה, האישור שלך לתרופות שלך אזל, פג תוקף, צריך חדש." והיא מביטה בו בעיניים קטנות וחודרת. "באמת?" הוא עושה את עצמו מופתע, ואז הוא עושה את עצמו חרד, "אז מה אני אעשה?" "אתה צריך ללכת לפסיכיאטור שייתן לך אישור חדש, הוא יבדוק קצת, ישאל שאלות, ויחליט אם להמשיך בטיפול זה, או לעשות עלייך ניסויים בתרופות חדשות – כלומר, לתת לך תרופות יעילות יותר." "אני מבין…" הוא אמר באטיות. "אבל אני כזה יש לי רעיון קצת יותר טוב. תתקשרי לפסיכיאטור ותגידי לו שיחדש לי את האישור." "לא," היא אמרה, "אתה צריך ללכת אליו," "אז למה את לא נותנת לי הפנייה?" "קיוויתי שלא תחשוב על זה ותבוא שוב, אני אוהבת לתזז אותך, אבל עלית על התרמית, כי אתה כזה פיקח, ואין לי ברירה אלא לתת לך הפנייה." הייתה שתיקה. היא הביטה בו כדי לראות איזה רושם עשו עליו המילים שלה, הוא זע בחוסר נוחות. היא הביטה בו והוא חיכה. הוא חייך רפות. "אז אני אדפיס לך את ההפניה," היא אמרה.