מחלת הסרטן שלקחה אותי לגן עדן
-מחלת הסרטן שלקחה אותי לגן עדן-
~יום ועוד יום, וזה מרגיש כמו נצח. הלב פועם בוודאי, רץ ורץ- במהירות.
אני יכול להרגיש אותו בכף ידי הקטנה- אני יכול.
לפעמיים קצת קשה לי לנשום ואמא אומרת שיהיה בסדר. ואז אני עוצם עיניים ונושם לאט לאט -וזה מצליח.
אני לא יודע אם לפעמיים אני רק מדמיין אבל כרגע אני יכול לראות בחצי עין המון אנשים מסביבי, בחדר הקטן בבית החולים שבו אני נמצא. מסתכלים סביב, יושבים על ידי -מחזיקים את ידי וממלמלים משהו בפיהם. אחר-כך גם יורדת דמעה מעינייה של אימי. ואבי מנגב לה אותה.
והנה שוב קשה לי לנשום, וברגע אחד עיניי נעצמו ושמעתי קולות שהולכות ונעלמות.~
אז הגעתי למקום שעוד לא הכרתי.
מקום שאמא הבטיחה לי שיהיה לי בו טוב.
גן עדן.
תגובות (3)
איזה צמרמורת..
לאבא שלי יש סרטן הלבלב לא נשארו לו עוד הרבה חודשים
עצוב לי מאוד לשמוע את זה . תהיה חזקה.. תזכרי שאלוקים לוקח את הטובים ביותר .
אני מצטערת… זה בטח קשה מאוד, אבל כמו שנועה אמרה שאלוהים לוקח רק את הטובים, אני אגיד את זה בגרסה האטאיסטית: העולם מעצבן מאוד, הוא הורג את הטובים כדי שאנחנו נישאר לסבול כאן בשקט, ואין להתלונן, ואין להיעלם, רק להישאר ולחיות בלי הטובים ביותר.
ולכותבת, זה רק אני או שאולי הכתיה יצאה טיפה מבולבלת? מצד שני, העובדה שהכתיבה מבולבלת כל כך מתאימה גם למה שהדמות בטח מרגישה בתוך הלב שלה. פחד, בלבול, אולי סקרנות… מה שכל אחד מרגיש בנוגע למוות. גם אם קיבלנו את העובדה שנמות יום אחד, עדיין אנחנו פוחדים ומבולבלים. כשאנחנו יודעים שנמות…
צורת כתיבה, עכשיו אני מבינה שזה מתאים לם, גם אם זה לא היה במכוון.
הקטע העביר בי צמרמורת
ופרפר חורף, תהי חזקה.