מחבקת עצים

התיישבתי על יד העץ, הסתכלתי עליו בשקט. ככה זה, תמיד בהתחלה אני יושבת והוא שותק.
"מה שלומך?" שאלתי, והוא הניע את הענפים שלו מצד לצד ואמר שבסדר, כמו תמיד, בסדר.
ואז הוא התחיל לדבר על מזג האוויר, ועל איך שלפעמים הציפורים נורא מציקות לו, ועל איך שהגשם שירד אתמול קצת עשה לו קר.
ואני חייכתי אליו, ודמיינתי את הגשם מרטיב אותו 'ואותו עומד שם בלי שום יכולת להסתתר, ונעשיתי מעט עצובה. אז הפסקתי לחייך, וגם הוא הפסיק לדבר וידעתי שקורה משהו. אבל לא שאלתי אותו מה, אלא ושתקתי ושתקתי, ונתתי לו את הזמן שלו כי הוא צריך זמן העץ הזה שלי. ובדיוק כשהתחלתי לשחק עם הדשא מתחתיי, ולגלגל אותו בין האצבעות הוא התחיל לדבר והקול שלו נשמע כמו קול של ילד קטן.
"בא לי חיבוק," הוא כמעט לחש, "בא לי חיבוק ממש ממש חזק."
ואז הוא המשיך וסיפר לי שלאחרונה הוא מרגיש בודד, כי האנשים שחולפים על ידו לא באמת עוצרים כדי להביט בו. ושהוא מרגיש שהוא נעלם בתוך כל שאר העצים, ואז הוא גם אמר שכל החברים מפעם לא ממש מבינים אותו ושאני היחידה שבאה לבקר אותu.
ואני, נתתי לו לדבר, ולדבר ולדבר, וכשהוא סיים, ושוב שתקנו, עשיתי מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, ובלי לשאול אותו קמתי על שתי הרגליים שלי, ועטפתי את הגזע שלו בזרועות שלי הדקות שלי.
הצמדתי את הלחי שלי אל העור המחוספס שלו, ממש ממש צמוד ועצמתי עיניים, את כפות הידיים שלי הנחתי ממש על הגזע שלו כאילו רציתי לקחת ממנו את כל הבדידות והעצב שלו.
קיוויתי בלב שהוא יודע שבכל פעם שהוא מרגיש ככה, בודד או סתם בא לו חיבוק, שהוא יכול לקרוא לי, ולבקש, ואז כשחשבתי על זה- החלטתי שכדאי שאגיד לו, רק למקרה שהוא לא יודע, והוא חייך אליי, וכבר נראה הרבה יותר טוב.
ומאוחר יותר, כשנפרדנו לשלום ואמרתי לו שאבוא שוב מחר, תהיתי ביני לבין עצמי מי עזר פה למי, כי הבנתי שבזמן שחיבקתי אותו, התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב בעצמי.
וככה בדיוק, בלי ששמתי לב, הפכתי למחבקת עצים.

יש עוד בבלוג:

https://www.avivatahayo.blog/blog