מחבואים
הוא הלך במסדרון בזהירות ובשקט, צליל צעדיו לא נשמע כלל. פניו היו מוסתרות תחת ברדס שחור. מתי בפעם האחרונה הן נראו? הוא לא זוכר, דבר זה לא קרה מזה שנים רבות, אם בכלל. למרות הליכתו השקטה, גופו היה רפוי, כאילו הוא כלל לא מתאמץ, אלא רגיל להליכה זו. ובכן, זה באמת היה כך. "החלטת לשחק מחבואים, מה?" שאל בקול נמוך ולועג וחייך קלות. "בסדר, אז אני סופר עד עשר." הוסיף וריחרח את האוויר.
"אחת," החל וצעד בצעדים איטיים יותר, "שתיים, שלוש," ספר לאט והלך לכיוון שמאל. "ארבע, חמש, שש," ספירתו ליוותה את צעדייו, הוא התקדם הישר אל הדלת האחרונה מצד שמאל. "שבע, שמונה," אמר, הפעם לאט עוד יותר. "תשע…" אמר ופתח את הדלת. מעברה נשמעו נשימות נמרצות. הוא הרגיש אותה, את ליבה הפועם בחוזקה, את הרעד שלה, את הפחד שלה.
"עשר!" קרא והסתכל מאחורי הדלת. היא הייתה שם, מזיעה ורועדת, שיערה הקהה היה פרוע לגמרי. "אני מניח שניצחתי במשחק הזה." אמר וגיחח למראה הגרוע.
ואז, הוא התנפל עליה ולקח אותה.
המוות.
תגובות (3)
וואו! אהבתי.. אם זה היה בשפה קצת יותר מעושרת ה היה ממש טוב לדעתי, אבל אהבתי בכל זאת.
ואו, ממש אהבתי :)
תודה וזה><