מות המלאך

האש הבוערת נותנת לעיניו האדומות מראה חזק. היא גורמת לעיניו לנצוץ בצורה מיוחדת, מהפנטת, צורה קסומה אפשר לומר.
פלג גופו העליון, השרירי והחשוף לא מתרגש למגע החמימות הנובעת מהאש, כאילו והיה פסל. ארשת פניו קשוחה. הוא כל כך קשוב לקולות העץ הנשרף תחת הלהבה הגדולה, והרעש הזה מרטיט את ליבו וגורם לו תחושה נעימה.
הוא מיוחד, הוא בהחלט טיפוס אחר. שיערו פרוע וארוך, זז מאחורי גבו.
רגליו החשופות מתקדמות אל האש, אל הלהבה הגדולה והחמה שעתה עוטפת את כולו.
והחום לא מזיז לו, כאילו ולא באמת נמצא שם עכשיו.
כנפיים גדולות ושחורות היוצאת מגבו עוטפות את גופו מגנות עליו כל עוד הן יכולות.
אך גם הכנפיים המרשימות לא עומדות בפני חום הלהבה, והן נשרפות.
לא זעקה, לא צווחה ואף לא דמעה יוצאות מהבחור החסון העומד באמצע האש.
לא הרבה זמן, לא לקח הרבה זמן עד שהאש הצליחה לחסל את הבחור המיוחד, המהפנט, הקסום אפשר להגיד.
וגופו שמוט ושרוף על האדמה הקשה, הירח מאיר על עיניו האדומות הפקוחות למחצה, נותן לעיניו האדומות והריקות מכל רגש מראה אחר, מבהיל במקצת.
ולפתע כנפייו הגדולות והשחורות כפחם, שעד לפני רגע נשרפו והפכו לעפר, יוצאות מגבו, חדשות ונקיות מאי פעם. והן עוטפות את כל גופו החסר חיים, כאילו וגם הן, מתאבלות על מות המלאך המדוכדך.