מוקד

אין לי אויר. אולי כדאי שאתרחק קצת מהאש? בדרך כלל אני מגיעה, מהנהנת בראשי לכמה פרצופים ומתיישבת מהר ברגליים משוכלות בצד. ואז לא זזה במהלך כל החגיגה. אין צורך לחרוג ממנהגי הפעם. אנשים עוד עלולים לשים לב לקיומי, בטעות.
האש הדועכת מושכת אליה את הילדים קרוב יותר ויותר. אני שמחה שאנוצ'קה לא איתם, קרובה לסכנה. אצבעותי עוברות דרך שיערה הרך ואני שוכחת מהמבטים המתעלמים סביבי. מישהו מתחיל לערום עצים לתוך המדורה והלהבה הולכת ומתעצמת. אנוצ'קה ושיערה נעלמים במהרה. אני רואה אותה מפזזת מול האש יחד עם חברתה, פניה הבהירות נצבעות באדום. לא אקרא לה לחזור. למרות שאני אבודה פה בלעדיה.
עכשיו אני קרובה אל החום הצורב, מוכנה לפסוע אל תוך הלהבות. בקצה אצבעי אני מרגישה את הגאולה שלי מלטפת אותי. היא עומדת שם מתחתי, ולוחשת את שמי. "בואי נלך הביתה, מאמא".