מונולוג- שתלטנית אנוכית

הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כשאני חושבת עליה, זה להצטרף אליה.
וגם כשאני חושבת על אנשים אחרים, הדבר היחיד שאני רוצה זה להצטרף אליה.
בעיקר כשאני חושבת על עצמי. וזה קורה הרבה.
אתם יכולים לקרוא לזה אגוצנטריות, אתם יכולים לקרוא לזה אנוכיות- מה שעולה בראשיכם מתאים. אני נהינית לחשוב על עצמי- בעיקר בצורה יותר שלילית מהמקובלת. למשל מתה. או למשל פוגעת באנשים. אני נהינית לחשוב על עד כמה שאני פגומה.
זה גורם לי להרגיש פחות אגואיסטית. כאילו אני אוכל לקבל את עצמי מתישהו- כי שי לי פגמים שמרשים לי להיות אגואיסטית. בעצם, לא. אסור לי להיות אגואיסטית. זה נוןרא. את שמה את עצמך במקומות שיכלו להיות של אחרים. את לוקחת ממישהו אחר את מקומו, את סיפורו, את רעיונו, את ציורו או את אפשרותו לחיות! כול נשימה שלי- היא נשימה אחת פחות של בנאדם אחר. כול צעד שלי- זה צעד אחד פחות של מישהי אחרת.
איך אני יכולה להיות כזו אנוכית, ולהאמין בעצמי ולחיות את חיי, כשאנשים טובים ממני מתים, או בדרך למות? האם יש ביכולתי לתת לאנשים אלו יותר זמן? עוד צעד? עוד נשימה?
כן. אני יכולה להפסיק לצעוד, לנשום, לזוז, להתקיים. זה לא קשה.

יש בי עוד צד, מתוך אלפים- שהוא לא כול כך טוב. אני בנאדם מאוד תלותי. אני שונאת לקחת אחריות על עצמי- כי אני אעשה את זה לא נכון. אני צריכה שהכול יהיה בשליטה, אחרת אני אכלה את עצמי ואת כולם. אני האוייבת של ספונטניות. זה גורם לי לבחילה- להתחיל דברים מאפס כשזה בכלל לא מתוכנן או קבוע. אני צריכה אדמה יציבה.יש אנשים ספונטנים וחכמים ובעלי אחריות, יותר טובים ממני. שאולי חסרים להם אותם צעדים ואותן נשימות. אני יכולה לתת להם אותם!

הדבר היחיד שאני רוצה לעשות כשאני חושבת עליכם- זה להצטרף אליה. זה יעזור לכם. זה יעזור לי, הלא כן?