מונולג פתיחה: סיפור קטן שעלה לי לראש.

״רגליי חשופות. אני רצה בכל המהירות שאני יכולה, אבל נראה כאילו הנוף נשאר נטוע במקומו. כביש האספלט הזה נדמה כאינסופי. מצחי בוער מחום השמש, שקופחת מעליי באכזריות. לשוני יבשה כמו נייר זכוכית, אבל אני מסרבת לעצור לשתות. שום דבר לא יעצור אותי מלהגיע לשם.
״אין לי מושג כמה זמן אני רצה, אבל אני רק יודעת שזה יותר מדי. איני נושאת איתי שום בקבוק שירווה את צמאוני, ורוח מתחילה ליפול אט-אט. איך אשרוד במקום השומם והצחיח הזה, ללא כל נוזלים?
״אני הולכת עוד קצת ומגיעה לסוף כביש האספלט. אחריו יש רק חול, מדי פעם צמחי מדבר יבשים שמתעופפים. האוויר נעשה קריר מעט יותר , ועיניי בקושי מבחינות בדיונות החול שעד לפני שנייה נראו בבירור.
״אני נשכבת על החול החם, מותשת מתמיד. רגליי כואבות מהריצה, ראשי מסתחרר. לבי מלא דאגות לקראת יום המחרת. אני מחליטה שהדבר החשוב ביותר הוא למצוא מים. אני מגייסת את כל כוח הרצון שלי כדי לעמוד על הרגליים.
״שורר חושך, וקור מקפיא חודר לעצמותיי. אני מצמידה לעורי את בגדי הסחבות שברשותי, ומתקדמת כנגד רצוני אל תוך המדבר. אני עוצמת את עיניי וממשיכה להתקדם. זה הרי לא משנה, אני אומרת לעצמי. גם ככה אני לא רואה דבר.
״לפתע רגלי נוגעת במשהו רטוב, וגופי מחליק היישר קדימה. פניי נופלות אל משהו חלקלק, קריר ומלוכלך. ׳בוץ?׳ קולי מלא תקווה, אך גם צרוד. אני מגששת באצבעותיי אחר מקור המים הקרוב, ובעודי ידיי מולי אני נופלת היישר אל תוך הנחל.
״לא נעים לי. המים נכנסים לכל חלק בגופי, חוסמים את קנה הנשימה שלי. סוגרים עליי אט-אט. אני מפרפרת בידיי ומוציאה מעט את הראש מהמים.
״אני נחה עכשיו על גדת הנחל, שמלאה קני-סוף. מתנשמת כמו אצן בתחרות ריצה. אין לי כישורים להישרדות בטבע. אני ידעתי את זה, ועכשיו זה עוד יותר ברור לי. אני פורצת בבכי. ׳חייב לוותר על משהו,׳ אני לוחשת לעצמי. ׳אם מוצאים מים יש כבר חושך. ואם יש צימאון- יש אור.״