מוות

"קר לך," הוא אומר, קולו חמים ומלטף באופן מפתיע. מעולם לא חשבתי שיהיה כזה. אני מרגישה שהוא מביט בי, בחום, או..ברחמים. "אני אסתדר, איכשהו," אני אומרת בקול צרוד ומסבה את מבטי. אני חושבת על כל מה שהיה, מרגישה עייפות. היא גוברת, משתלטת על גופי ומנסה לגרום לו להפוך רפוי. אך אני מנסה להישאר חזקה, ולא לאבד שליטה על גופי. "למה את נלחמת?" הוא שואל, עדיין מסתכל עלי. אני כל כך לא אוהבת כשמסתכלים עלי. "כי.." אני מתחילה להסביר, אך לא מוצאת שום תשובה. אני רק מרגישה עייפה, ורוצה לנוח. זה הכל. "לא נותר לך דבר," הוא אומר, אך אין שום אכזריות בקולו. "הם כולם כבר מחכים לך," הוא מוסיף, וראשו דמוי הגולגולת משנה את צורתו לפניה של אמי, ואז לפניו של חברי הטוב ביותר. ואז הוא חוזר לעצמו. דמעה חמימה מתגלגלת במורד לחיי, אני כבר לא מצליחה להחזיק אותה. "נלחמת מספיק," הוא אומר. "הגיע הזמן לנוח, הגיע הזמן שליבך הקפוא ירגיש בחום, וגופך הפצוע והכנוע ימצא מקום טוב יותר," הוא אומר ברוך. אני מסובבת את ראשי אליו. גלימתו השחורה מכסה את גופו, ברדס שחור לראשו. הוא גדול כל כך. "אני באמת מצטער שהגעתי מוקדם כל כך.." הוא מלמל בשקט, אך אני שומעת. "זה בסדר," אני עונה. "ממילא אין לי יותר מה לחפש בעולם הזה," אני אומרת ומזעיפה את פניי. "אל תכעסי," הוא אומר ומושיט את ידיו הארוכות אלי. "שלחי חיוך אחרון אל העולם הזה, ובואי אלי, אתן לך בית חדש, בו תחיי עם קרובייך, ואחמם אותך, לנצח," קולו מהדהד בראשי. אני מתקרבת אליו, עוצרת את הדמעות בכוח האחרון שנותר לי, ומתאמצת להעלות לפחות חיוך קל למען אלו שרצו כל כך לראות אותו, את חיוכי שלא נהג להופיע הרבה, אך לא זכו לכך. ואז אני טומנת את ראשי בחיקו, הוא חמים. אני מרגישה מוגנת סוף כל סוף, ומחובקת בין ידיו.
בין ידיו החמות והמרגיעות של המוות.