מוות

"מה מפחיד אותך?" הוא שאל. ידיו הרועדות מלטפות את כף ידו החלקה. עיניו העייפות נעוצות בתוך עיניו של הנער הצעיר. "מה מפחיד אותי?" הנער הצעיר חזר אחריו. משיג לעצמו זמן לחשוב על תשובה.
ממה הוא מפחד? אין ברשותו תשובה ברורה.
בזמן שכף ידו מרגישה את חום כפות ידיו של האיש המבוגר, הוא מרגיש לא נינוח.
"מה זה בעצם פחד?" קולו הצלול שואל בלחש. גורם לנער להתנתק לכמה רגעים מהמרדף אחרי חיפוש התשובה. "מהו פחד? הרגש שמרגישים כאשר עושים משהו בפעם הראשונה? או הרגש כשעושים משהו בפעם האחרונה? הא? ממה אתה מפחד נערי?" שפתיו הדקות והסדוקות התעקלו בחיוך.
אחרי כמה דקות של שתיקה, אחרי כמה דקות של מחשבה ותחושה לא ברורה, הנער השיג תשובה. "מהמוות." הוא אמר בקול רועד. יש הרבה דברים שמפחידים אותו, כמו טיסה במטוס, מזריקות, מכישלון ואפילו מלאבד את הפלאפון. אז למה בכל זאת הוא בחר את להגיד את מה שאמר? כי את כל הפחדים האחרים הוא כבר חווה. הוא כבר טס במטוס, כך שהוא יודע מהי התחושה. הוא כבר עבר זריקה, נכשל במבחן ואפילו כבר הספיק לאבד את הפלאפון מספר פעמים. אך את המוות הוא לא חש אף פעם, וכשהמחשבה על המוות עוברת לו בראש, הוא מתחיל לפחד. מספר שאלות צצות בראשו.
האם זה מורגש? ואם כן, האם זה כואב? האם מודעים לכך? הכל ממשיך אצלך כרגיל או שזהו הגלגל נגמר?
הזקן חייך חיוך מרוצה בזמן שסידר את הכובע המרושל שעל ראשו הקירח. "מהמוות…" הוא חזר אחריו, גורם לנער לתהות האם התשובה שענה קצת מוזרה?
"אני רק תוהה, זה כואב? חיים אחרים ממשיכים אחר כך? גן עדן קיים? הא-" הזקן קטע את הנער המבולבל בצחוק צרוד, "אתה זוכר איך הגעת לכאן נערי?"
הנער קימט את גבותיו, מעט מבולבל, איך השאלה הזאת קשורה אל השאלות ששאל. "לא כל כך, אני רק יודע שישנתי כמה זמן במקום אחר וקמתי לכאן."
כפות ידיו החמות של הזקן מצאו במהירות את ידו הנעימה של הנער הצעיר, "השינה…" קולו הצרוד נשמע נמוך יותר מהרגיל, "כאבה לך?"
הנער הניד בראשו כתשובה, לא מבין לאן כל זה מוביל.
"והמשפחה שלך? אתה זוכר אותם? יודע איפה הם?"
הנער הרים את גבותיו, "כן. אני טסתי לארץ אחרת במטרה לחפש עולם טוב יותר, הם נשארו בארץ הקודמת."
הזקן נשם עמוק, "העולם שלנו מוצא חן בעינך?" הוא שאל. הנער הסתכל סביב. כן, העולם בהחלט מצא חן בעיניו. העולם הזה מוקף באהבה, טוב, תמימות, שמחה. כל האנשים שכאן רק שמחים, בלי מעט דאגה, כאילו כל יום משקים אותם במי אהבה.
"כן," הוא אמר בגאווה, "העולם שלנו בהחלט מוצא חן בעיניי."
"ובכן נערי, המוות לא כואב, לא מורגש, יש חיים אחרי המוות, יש עולם שלם, עולם יפה הנקרא גן עדן נערי, גן עדן. והוא בדיוק כמו העולם שלנו."
"בדיוק כמו העולם שלנו?" הנער הסקרן שאל. הזקן קם מכיסאו הגדול והמפואר, פותח את ידיו לרווחה, "ברוך הבא לגן עדן נערי. ברוך הבא לעולם טוב יותר."