מה שהלב אומר.,.

המילים שיוצאות מפי מתקילות אותי. המחשבות לעשות או לא לעשות את הדבר הבא שעומד בפתח. אני שוקלת את האפשרויות שמונחות בפניי במאזניים דמיוניות אשר מציגות בפני את החיסרון והיתרון של כל אחד מהם.
מה לעשות? אני שואלת את הסביבה. האם להיות כזאת או כזאת. האם ללכת בדרך שלפני או בדרך שמאחוריי?
לאן לפנות? איזה צעד לעשות? הכל מתבלבל לי כשאני מנסה לומר את המילים בקול. השיחה משתתקת. דממה מביכה. אני מבינה שאני צריכה זמן לחשוב על זה. קו הטלפון נסגר ואני ממהרת לחשוב וכותבת את מה שאני רוצה. כך אני מתנסחת בדרך הטובה ביותר, זהו הצעד הראשון בגילוי האמת שלי.
הדעה שלי חסרת עמוד שדרה, משתנה בכמה מעלות קדימה ואחורה. אך היא לא מקובעת בגלל דעתם של אחרים אלא בגלל המידע החדש שאני מקבלת, הצדדים של הדרכים האלו. אני מגלה דברים חדשים. אני יודעת הרבה יותר לאן פונים השבילים וכעת נותר לי רק לשבת, להביט בתקרה או במקרה שלי במסך המחשב ולכתוב בכדי להגיע אל האמת הפנימית שלי. זהו. זה המלכוד. האמת שלי. אני חייבת להיצמד לאמת שלי. אני צריכה לבחור בדרך בה הלב שלי יהיה שלם עם רצונותיו ובלי שום ספקות. אני חייבת להיות בטוחה בעצמי וללכת אחרי קולות הרוח שמובילים אותי. אני יודעת שלפעמים זה קשה. גם לי זה קשה, אבל משהו בתהליך הזה מרצה את הנפש שלי. סוף-סוף לחשוב על עצמי, על מה שאני באמת חושבת ורוצה לעשות ולא לנסות לרצות אחרים.
בשלב הזה אני מנסה לשים אותי בנעליים של אחרים, לראות את המצב מהעיניים שלהם. אני מסכימה עם כל צד אבל שביל אחד גורם לי להטיל ספק. אם אלך בשביל השני לבי יהיה שלם עם עצמו אך אם אלך בראשון- אני משערת שאני אתחרט על כך.
אז מה הלב אומר? אני שואלת את עצמי. "תהיי אמיתית עם עצמך," הוא לוחש לי מתוך גופי,
"תשאירי את הלחץ מאחור ותלכי קדימה אל עבר האמת."
אני יושבת עכשיו וכותבת לעצמי. חושבת מה אני צריכה לעשות מבלי להתעסק בדעות של אחרים. רק לערבב את כל המידע שקיבלתי. לערבב את כל מה שאני חושבת על המצב ובסופו של דבר ללכת בדרך שתגרום לי להיות נטולת ספקות.
ואז אני מבינה…
הלב צדק…
וברגע שאני אומרת את זה בקול אני יודעת שאני אלך בדרך שמלפני.
"תודה לך," אני שולחת את קולי אל לבי. "בשמחה, תמיד פה כשתצטרכי," הוא אמר בקריצה בלתי נראית.
נחמד להקשיב למה שהלב אומר, אני חושבת כשאני מורידה את הדרך האחרת מהמאזניים.