מה שהייתי פעם

אני הולכת, משאירה מאחוריי את הזכרונות הראשונים. אני מתחילה ללכת באמצע מקום עם ערפל, כשאת לא יכולה לדעת שום דבר. איך אימא שלי צרחה מכאבים בבית החולים, כשהוציאו אותי מהבטן. איך אבי החזיק בידה, דמעות נקוות בעיניו, מצטערות על הכאב שלה. ואיך אני יצאתי, או שבעצם אני לא זוכרת את זה. אז לא הייתה לי מודעות לעצמי, לא הייתה לי היכולת לשמר דברים חשובים ולזכור אותם.
אני ממשיכה ללכת. הפעם זו דרך חלקה, רצופה משני צידיה בפרחים יפהפיים בשלל צבעים. זוהי הילדות שלי, עד גיל שמונה בערך. איך התחלתי ללכת בפעם הראשונה, איך עליתי על מתקנים בלונה-פארק, אכלתי גלידה עם ההורים שלי, טסתי לדיסני-וורלד, עליתי לכיתה א. כל הדברים האלה שנחשבים ילדותיים, אבל מה לא הייתי נותנת כדי לעשות אותם שוב.
ככל שאני מתקדמת בדרך היא נהיית יותר ויותר סבוכה, ואני מתחילה ללכת בתוך שדה ענק של חיטה. אני לא מוצאת את דרכי, ולוקח לי זמן עד שאני יוצאת ממנה, אבל אני מיואשת. אלו הן השנים הראשונות של גיל ההתבגרות. היה לי קשה בלימודים, ולא הבנתי שום דבר. בכיתי הרבה, והסתבכתי בהכל. ממש כמו בשדה ההוא.
בסופו של דבר אני יוצאת ממנו ומגיעה לשטח קוצי. הקוצים הכשילו את רגליי ונפלתי כל הזמן. דם זב מידיי, רגליי ופניי, והדמעות שרפו בפצעים. זה כמובן בגילאי 14-18, השנים שבהם הפכתי לנערה. כמה כאב לי, כמה פגעו בי, בגדו בי, הפריעו לי והתחרו בי שלא לצורך.
אחרי שורת הפציעות שעברתי, הגעתי לים ענקי. נשמתי עמוק וצללתי, מנסה להתעלם מהצריבות החדות בגופי שנגרמו כתוצאה ממי-המלח. השנים אחרי בית הספר. איך ניסיתי לקנות בית בעצמי, טבעתי בחשבונות החשמל, המסים, הארנונה והאינטרנט, נפרדתי מבן-זוגי ובנוסף לכל– בקושי התקבלתי לאוניברסיטאות.
לאחר הים שנדמה כאינסופי, נפלתי לתוך חלקה חולית וחמה. אחרי שסיימתי את התואר הראשון, התחתנתי. נדדנו ממקום למקום כמו החולות הללו, מנסים למצוא עבודה. ככל שרגליי התקדמו שמתי לב שפניי הולכות ומשתנות. הן נהיות מקומטות יותר, בוגרות יותר. יותר מלומדות-סבל.
חציתי את המדבר וכבר התחלתי להתייבש , ולפתע הגעתי למקום שהיו בו שמיים כחולים ודשא ירוק אינסופי. כל הצמא נשכח ממני והתחלתי לרוץ, סוף-סוף החיים שלי הסתדרו איכשהו. הולדתי שלושה ילדים בריאים, וקניתי בית עם בעלי. החיים שלי היו מושלמים.
אחרי השדה, ששוטטתי בו המון זמן, הגעתי לחלקה מכשילה של אבנים וסלעים. שמתי לב שהיה לי קשה להתקדם, והסתכלתי על כפות-ידיי. מקומטות וזקנות. אני כבר בת שמונים ומשהו. ושוב, המחלות מכשילות אותי. כל הטיפולים שעברתי, כל עולמי קרס.
התחלתי להרגיש חלשה. אני עומדת למות. ופתאום. מבלי לשים לב הנחתי את רגלי הימנית על איפה שאמורה להיות אדמה, וצנחתי למטה. אל מותי.

ומה הדרך שלכם? יש אנשים שמתים ישר, בדרך הערפל. יש כאלה שנתקעים בדרך הפרחים, או אנשים ששוקעים בחופש, בדשא והשמיים. אבל האמת היא, שכולנו תמיד נהיה באותה סירה. זאת ששטה בים ההוא, שמשקף את המציאות.

~