מה שאני באמת רוצה..

"יש לך עוד יומיים מבחן גדול, כולם סומכים עלייך! את חייבת להצליח!"
אותו משפט מהדהד בראשי שוב ושוב כקלטת מקולקלת אשר אני מתפללת להשתיקה, המשפט אשר צווח בראשי כעיוני מתמשך.. כדבר אשר מעורר בחילה ונסיגה מהירה, כדבר אשר מפחיד אותי מהפחד של רוב התלמידים – להיכשל.
אבל איני מפחדת להיכשל בגלל עוד ציון אחד בכל חיי שהוא לא בעל משמעות אלא רק מספר קאן וזעיר אשר משתנה.. לפעמים עולה לפעמים יורד, לפעמים מפתיע, לפעמים גם מאכזב.. רק עצם העובדה שהוריי סומכים על הבת שלהם, עליי, שהיא תצליח, שהיא תקבל ציון טוב, שהיא תראה עוד גאווה למשפחתה..
גורמת לכל סחרור החושים האיום והמזעזע, הבלתי נסבל להשתלט עליי!
אבל למרות הכול.. רק המחשבה והתחושה שהאכזב אותם, שלא אקבל ציון מספיק טוב גורמת לי חשק העז ללמוד ולהשקיע, אבל לצרי לא למעני..אלא למענם.
אני אכן רוצה להצליח, ברור שכן! אפילו יותר מידי.. אבל איני רוצה להזיק לעצמי, לסחוט את עצמי ולהיקבר תחת ערמות של ניירת משעממת ומחברות חסרות מקום מרוב השורות הצפופות בעלות הכתב המבלבל אשר רובו לא ידוע וברור כלל לאיש, אלוהים אדירים – מי רוצה זאת?!
אבל כרגיל, שתקתי.
זה קורה לי די המון.. אני נראית כמו שקטה מבחוץ, כה ילדה טובה ועדינה, כילדה חכמה ותמימה בעל חלום זוהר להצליח בחיים אשר בתוך תוכי, בנשמתי.. בלבי ובעיקר במוחי – אני מחרישה להחריד!
אבל איש לא רואה, לאיש לא באמת אכפת, איש לא שואל את עצמו מה אני רוצה? מה טוב באמת בשבילי כאדם ולא כמכונה אשר מטרתה לענות נכון בהכול? האם אני מוכנה לכך עכשיו? האם אני יכולה לספוג את כל הכעס?
כן, ברור שאני יכולה.. אני יכולה לבלום את פי ולהתענות בשקט, למרר לעצמי בשקט.. לברוח מהמציאות הזו בשקט, לצווח על כל העולם בשקט..
מתי אני באמת בסדר? מתי אני באמת שמחה? מתי אני באמת מרגישה ביטחון? ויותר מהכול.. מתי אני הפסיק לשקר?

אבל בכל זאת למדתי, בכל זאת השקעתי, והיום.. לא יכולתי לעצור עוד את הדמעות, ככדור שלג אשר נערם לו והגיע לנקודת התפוצצות מאיימת אשר הייתה מלווה בקושי רב, בכאב נפשי.. כהצלפה חסרת כל הרפיה וחרמים שהורגשה בכל מקום בגופי.. אשר גרמה לכל מערכת, תא ווריד לקרוס בתוכי..
אמרתי להם שאיני יכולה עוד ללמוד, שאיני רוצה עוד, שאני רוצה להנות מהחיים, שאני רוצה לנסות לבד להתמודד..
ולא האמנתי – הם רק חיבקו אותי, נשקו למצחי ואמרו לי "תמיד סמכנו עלייך.."

אולי הגזמתי, אולי לא, דבר לא ידוע כרגע.. ואני עדיין מרגישה רע בגלל ההתפרצות שלי עליהם, התפרצות אשר אני בטוחה שאפילו פגעה בהם.. אבל למרות הכול למדתי מכך דבר אחד, שלשמור דברים בבטן.. בקרב המשפחה, האנשים היחידים שבאמת לא יתקעו לי סכין בגב, לא ישקרו או ירמו אותי, שירצו אך ורק לטובתי יהיו משפחתי, איני אספר להם על נשיקות, בנים וריבים טיפשיים עם חברות..
אבל על רגשות שכאלו, אהיה לעד גלויה עמם.