מד אושר

אתה קם בבוקר ומוחק שיירי חלום מהעיניים ובודק בפלאפון אם היא שלחה הודעה במהלך הלילה.
היא לא.
אתה מצחצח שיניים ומכין שוקו כי למי אכפת שאתה כבר בן 25 אתה עדיין שונא קפה ואתה מכין את השוקו מתוק מתוק, כדי לעשות "דווקא" לכל אוהבי הקפה. אתה חושב שיש בזה משהו די עצוב, שאנשים שיודעים שגם ככה מצפה להם יום מר ומדכא, חושבים שעדיף להכין את עצמם מראש ושותים כוס גדולה של מרירות על הבוקר. לפני כמה שנים כשעוד גרת בבית, אחותך הקטנה הייתה מרשה רק לך להכין לה שוקו. זה לא היה סוד גדול להכין את השוקו המושלם, שכן המרכיב הסודי שלך היה פשוט הרבה יותר מדי סוכר, אבל איכשהו רק אתה העזת לעשות את זה. מדי פעם היית מגוון ומכניס מטבעות שוקולד או שמנת או מרשמולאים קטנים (ראית פעם סרט על בחור שרצה להגיד לחברה שלו בפעם הראשונה שהוא אוהב אותה, אבל הרגיש ש"אני אוהב אותך" זה כבר נדוש מדי וקלישאתי מדי וחרוש מדי ומצופה מדי ושהתקשורת אכלה את כל הרגש בביטוי. בעודו מחפש את המונח הנכון הוא ראה על שולחן המסעדה בינו לבינה צלוחית קטנה עם מרשמלואים קטנים ופתאום זה התחוור לו: "אני מרשמלו אותך". הבחורה אמרה שזה הדבר הכי מתוק שאמרו לה אי פעם או משהו בסגנון, וכל מה שאתה הצלחת לחשוב עליו זה באיזו מסעדה לעזאזל מניחים מרשמלואים קטנים על השולחן).
אם השוקו היה ממש מוצלח, אחותך הייתה אומרת שהוא ממש "שוקו ארומה". החברה הקודמת שלך לא הייתה אוכלת בארומה ממניעים אידיאולוגיים, אז נמנעתם מללכת לשם ועכשיו ממש מתחשק לך ללכת לשתות שוקו בארומה. ועכשיו, כשחושבים על זה, החברה הקודמת שלך נורא אהבה את הביטוי הזה "מניעים אידיאולוגיים", כאילו אם היא תחיה את חייה ללא פעולות שמונעות מדאגה לזולת היא צריכה לחוש אשמה. בזמנו חשבת שזה יפהפה שכלכך אכפת לה. עכשיו אתה חושב שצריך להנות ממש שיש.
אתה לובש חולצה ונשאר עם מכנסי שינה ושם כפכפים ויורד למטה לקנות עיתון וטורטיות כי אתה מכור לזה (גם את זה ירשת מחברה שלך לשעבר, שהייתה אומרת שלחם רגיל זה משעמם מדי, אבל איכשהו במילים שלה זה יצא כנה ומגניב). כשאתה עולה הביתה אתה משמיע בווליום גבוה את hey you של פינק פלויד ושוקע במוזיקה עד שאתה שומע צלצול בדלת. ילדה ג'ינג'ית עם נמשים עומדת שם, מחזיקה קלסר, שואלת אותך אם יהיה אכפת לך להשתתף בשאלון קצר על אושר.
"על מה?"
"על אושר, על כמה אתה מרגיש מאושר לגבי דברים בחיים שלך".
ואתה נזכר שפעם קראת שהולנד היא המדינה שבה אנשים הכי מאושרים, וחשבת לעצמך איך בכלל בדקו את זה. אולי כמה חוקרים הסתובבו ברחובות ובדקו מהו אחוז האנשים המחייכים מתוך כלל האנשים; אולי הם בדקו ברשתות החברתיות, והתברר שאנשים מהולנד השתמשו הכי הרבה פעמים במילה "שמח" או "מאושר"; אולי בעצם יש דבר כזה מד אושר, כי סך הכל זו תהיה הדרך הכי אמינה, ואולי שמו אותו בתחנות אוטובוס או שתלו אותו ליד רמזורים. עכשיו כשאתה חושב על זה, מד אושר היה יכול להיות מאוד אפקטיבי אם היה לך אחד כזה בתקופה שבה היית עם החברה שלך לשעבר, כי אז באותו יום גורלי בו היא אמרה לך שהיא פשוט לא מאושרת איתך ושהיא חושבת שאתם צריכים לקחת הפסקה, היית שולף את מד האושר. בהתחלה היא הייתה קצת כועסת כי בעצם בחנת אותה כל הזמן הזה, אבל אחרי זה היא הייתה נרגעת כי היית מסביר לה שזו המצאה חדשה וגאונית שמחברת בין נפש האדם למספרים מדידים וחברה שלך לשעבר ממש אוהבת שטויות מטפוריות כאלה. יחד עם מד האושר היית שולף גם את הנתונים מכל החודשים ואומר לה, "אז כמו שאת רואה, בחודשיים-שלושה האחרונים יש באמת ירידה הדרגתית ברמת האושר שלך, אבל אם נסתכל טיפה לפני אנחנו רואים פה שרמת האושר שלך הייתה ממש גבוהה. הנה, למשל, במאי רמת האושר שלך הייתה יציבה על 87! את יודעת מה זה 87? זה מלא. מעטים האנשים שמצליחים להגיע למספר הזה. הנה, יש פה גם רישומים מהתקופה שלך עם האקס שלך, והכי גבוה שהיה לך פה זה 72… לא יותר מדי מוצלח לפי דעתי. את לא חושבת ששווה לנו לנסות עוד קצת? יכול להיות שזו סתם תקופה רעה", ואם חברה שלך הייתה מתלבטת קצת היית יכול גם להוסיף, "אני חושב גם שאנחנו צריכים לצאת לאיזו חופשה קטנה, משהו נחמד, אולי הולנד".
עכשיו מסתבר שזה בעצם בכלל באמצעות סקרים. אבל סקרים לא באמת אומרים משהו. יכול להיות שהאנשים בהולנד הם פשוט הכי שקרנים.
הג'ינג'ית בינתיים החליטה לקחת את שניות ההרהור שלך כהסכמה, "טוב, אז שאלה ראשונה", היא אומרת, "מאחד עד עשר, כמה היית אומר שאתה מרגיש מאושר בדרך כלל, כשאחד זה אף פעם ועשר זה תמיד?"
"לא יודע", אתה מתחיל, וחושב לעצמך שהשיטה שלך עם מספור מ-1-100 הרבה יותר הגיונית, "אני מניח שארבע?"
"ארבע? וואו." היא אומרת וממהרת לרשום בקלסרה, ואתה חושב לעצמך שהיא קצת חוצפנית. "שאלה שנייה. האם אי פעם בחייך היית מגדיר את עצמך כמאושר ברמה 10?
"מה זו השאלה הזו? מאיפה אני אמור לדעת אם הייתי הכי מאושר בעולם בשלב מסוים בחיים שלי?" הג'ינג'ית עם ההבעה האטומה באמת מתחילה לעצבן אותך ועצם הרעיון של לטרוק לה את הדלת בפרצוף גורם לך להפוך מרמת מאושר 4 לרמת מאושר 5 למספר שניות. אולי אפילו 6.
אחרי אנחה תיאטרלית ומאוד מרגיזה, הג'ינג'ית משיבה: "10 זה לא הכי מאושר מכל האנשים. זה הכי מאושר שאתה יכול להגיע אליו. האם אי פעם בחייך היית בנקודה בה אמרת לעצמך "וואלה, אני לא צריך יותר כלום בחיים"?
תמיד שנאת אנשים שהשתמשו במילה "וואלה", במיוחד בנות. זה כמו בנות שמעשנות או כאלה שמשתמשות במילה "אחי". זה טרן אוף מיידי. "לא", אתה משיב בלי לחשוב יותר מדי, "לא חושב שאי פעם הרגשתי שמכאן אין לי לאן לעלות".
"אויש", עונה הג'ינג'ית, בנימה שאמורה להיות מתחשבת. "טוב, שאלה שלישית, מהו, לדעתך, אידיאל החיים המאושרים?"
"אידיאל החיים המאושרים", אתה לוקח לעצמך כמה שניות לחשוב ובינתיים שומע מחדר השינה את הפלאפון מסמל שקיבלת הודעה. "האידיאל שלי הוא לאהוב מישהי, שתאהב אותך, אבל באמת תאהב, מהסוג שבו אתה לא מפחד לשלוח לה הודעה כי אתה יודע שהיא תשמח לשמוע ממך ואף פעם לא תגיד לעצמה 'נו, עוד פעם הוא'. להיות עשיר כדי שתוכל לנסוע איתה להרבה מקומות, לעצור בדיינר ולקנות לה קפה בטעם אגוזים כי אתה יודע שזה האהוב עליה, לנסוע בכל רחבי הארץ ולשמוע את הדיסק שהיא הכינה ליומולדת האחרון שלך, לצרוח ביחד את best of you של הפו פייטרס בזמן נסיעה, לישון מחובקים בלי להרגיש לכוד, חנוק, טובע, להתגנב לבריכה העירונית באמצע הלילה יחד ולקפוץ למים הקפואים, ללכת להופעה של ברי סחרוף, לחבק אותה מאחורי הגב בזמן שהיא צורחת את כל החלקים שהיא מכירה וממלמלת בכל החלקים שהיא לא, לעבור לדירה משלכם עם שלט טיפשי של "כאן גרים באחלה", לאמץ כלב, לקרוא לו ג'ונו, לטוס לאמסטרדם ולהתמסטל ביחד, לשכב על הרצפה באמצע שדה שומם וליצור צורות מעננים, לעבור ליד רמזורים ולשמוע את מדי האושר מתפוצצים מרוב אושר, והאמת שהייתי ממשיך ומספר לך על האידיאל האושר שלי, אבל יש סיכוי שהוא מחכה לי עכשיו ליד המיטה, תחזיקי לי אצבעות", סיימת וטרקת את הדלת.
כמעט.
בשנייה האחרונה היא שמה את הרגל ברווח שבין הדלת לקיר, ומנעה ממך לסיים את השיחה. זה קצת מוזר, אתה חושב לעצמך, אם היינו באיזה סיפור אהבה עכשיו הנאום שלי היה באמת נגמר בטריקת דלת, הייתי הולך לחדר, קורא את ההודעה שהיא שלחה, הייתי מגיב בשנינות, היינו מדברים כל היום וממשיכים גם כל הלילה, היא הייתה מספרת לי שלפני כמה שבועות היא נפרדה מחבר שלה, הייתי מספר לה שלא הייתי עם אף אחת אחריה, אף אחת רצינית לפחות, היינו ממשיכים לדבר כמה ימים ואחרי זמן מה גם מאמצים את ג'ונו. כל החלומות שלי היו מתגשמים. כל זה בטוח היה קורה אם זה היה סיפור אהבה.
אבל זה לא.
"אתה באמת חושב שכל זה יקרה עכשיו?" הג'ינג'ית מטיחה בך, "שזה אולי לא עבד בפעם הראשונה אבל עכשיו זה יעבוד? הפעם היא תהיה מאושרת, לא יהיו לה ספקות, הפעם אתה תהיה מספיק שנון ומספיק מיוחד ומספיק כריזמטי ומספיק מספיק בשביל שהיא לא תחווה מיני התאהבויות כלפי כל גבר אחר, התאהבויות שבסוף יגרמו לה להאמין שזה לא זה, שאתה לא זה. הפעם אתה לא תרגיש שהיא מתפשרת?"
"אני לא יודע", אתה מגמגם, "אני מקווה. למה את כזו פסימית?"
היא מחייכת חיוך מריר ואומרת, "זה לא הסקר הראשון שלי, חמוד, ואחרים היו טיפה יותר פטפטנים ממך".
"טוב, בכל מקרה, זה יכול לקרות, מה עדיף לי לעשות?" אתה שואל חצי באירוניה, חצי בכנות.
"אני לא יודעת. עכשיו אתה מרגיש שמח, לא? בגלל מה שאתה מאמין שיכול לקרות."
"כן, נו?"
"אז תשאר ככה. תחכה. הרי שנינו יודעים שגם אם זו כן היא ששלחה את ההודעה, וזה בכלל לא בטוח, היא שלחה אותה רק כי היא כנראה ריחמה עליך, וגם אם כן תתפתח שיחה, היא תענה תשובות קצרות וענייניות ואתה לא תתאפק ותרמוז לה שאתה עדיין מאוהב בה. וזה יסתיים רע. זה תמיד מסתיים רע. חלומות לא תמיד מתגשמים. אבל עכשיו יש אופציה שזה ייגמר טוב, נכון? אז תשאר ככה. אל תקרא את ההודעה. תחכה.
…………..
חמש שנים מאוחר יותר, אותו בחור הוזמן לתכנית בוקר בערוץ 2. מדובר באיש היחיד שלא השתמש במכשיר סלולרי מזה חמש שנים, למרות שהמצב הכלכלי דווקא אפשר לו. המנחה אמרה שהיא מעריצה את כוח הרצון שלו, את התשוקה למהפכה חברתית, את הרתיעה מהדור הטכנולוגי, את המחאה השקטה כנגד החיים הוירטואליים שרובנו חיים. בסוף הוא קם והקהל מחא כפיים ואישה זקנה אחת אפילו הזילה דמעה. למרות שלפי דעתי זה בכלל טריק צילומי. אותה חברה לשעבר גם ראתה את הכתבה והיא חשבה שזה ממש מגניב שיש לו אמירה משלו ושהוא לא מפחד ללכת נגד הזרם. הם חזרו זה לזה כמה שבועות מאוחר יותר, ואפילו עברו לדירה משלהם וקנו כלב. אבל לכלב הם קראו צ'יקו, לא ג'ונו. כי ככה זה. חלומות לא תמיד מתגשמים, ואם לומר את האמת, גם עברת בינתיים על פני די הרבה רמזורים ועוד לא שמעת את מדי האושר עליהם מתפוצצים.