מדוייק להחריד

לפני שיצאתי מהדירה, ידעתי בדיוק מה אני צריך לקחת איתי. את הקפוצ'ון האפור-שחור, שיסתווה בהצלחה עם האורות המעומעמים שברחוב שלה; את הנעליים השחוקות שלי, שמתאימות כמו פאזל למדרכות בעיר המלוכלכת והנטושה הזאת.
את הסכין, סכין קצבים פשוטה. מתאימה בדיוק לגודל של הלב שלה.
אני רופא באיכילוב. לא משנה בן כמה אני, מה השם שלי ומתי בדיוק התחלתי. אבל ככה הכרנו. צעירה מסכנה שנפגעה בתאונה שנגרמה בגלל החבר השיכור-מדי שלה. צפוי. צפוי ופתטי, בעיקר. הייתי רוצה לנצל את הכישרון הכירורגי למקרים קצת יותר מעניינים. כמו האיש ההוא שאבא שלו השתגע לגמרי, לקח את הרובה הקטן שלו והתחיל לירות לכל עבר. פגעו בבן איזה שישה כדורים. שניים בבטן, אחד בחזה, אחד בכל רגל ואחד ממש באמצע המצח. בקושי נשאר מה לקבור.
אני זוכר שחשבתי על גבינה צהובה.
על כל מקרה, אני זוכר אותה מתעוררת עם האינפוזיה שמחוברת לה בארבעה מקומות שונים. מרוטשת, פגועה. מבולבלת. אבל עדיין כל כך יפה. "מה השם שלך?" היא שאלה. "אני אמורה להכיר אותך? איבדתי את הזיכרון?" "לא," אני עונה לה. "באתי לעזור."
והיא חייכה, חיוך כל כך מקסים שהייתם חושבים שאתם באמצע קרחת יער ענקית, טובעים ביופי המשתקף כנגד עיניכם. ואתם משוכנעים, משוכנעים! שזה המקום הבטוח ביותר בעולם, ששום שועל או זאב או אופוסום לא יתקפו אתכם או משהו.
הייתי בא אליה כל יום, בודק את פצעיה, שולח אותה לניתוחים. בודק מה שלומה בקביעות. פעם אחת אפילו הבאתי לה לאטה מהקפטריה של הבית חולים. הוא היה מגעיל, אבל נסבל בתוספת של החיוך-קרחת-יער שלה. אותה שגרה במשך חצי שנה קסומה: פצעים, ניתוח, לאטה, חיוך. אין זאבים.
(בשלב הזה אתם שומעים רשרוש מהשיחים בקרבת קרחת היער. אתם חושבים לעצמכם, לא יכול להיות שיש משהו כל כך טהור וטוב שמגיע לי, לעולם. משהו חייב לשבור אותו.)
אחרי שהיא יצאה מבית החולים, היא סיפה לי שכשהחבר שלה (או בתרגום חופשי, השיכור עם האוטו והתאונה) בא לבקר אותה, היא נפרדה ממנו. ואני זוכר שחייכתי כל כך, חיוך כזה שגם אם היה קופץ עליה איזה שועל בקרחת יער ההיא, אני הייתי הסופרמן או הבאטמן או צער בעלי חיים שבא ומזיז אותו משם איכשהו. ואז האישה בקרחת היער הייתה מתאהבת בי, ומנשקת אותי בלובי בית החולים.
אני חושב שלא חייכתי מאז הרצח הראשון שלי.
אתם לא יכולים להאשים אותי. משפחה טחונה בכסף, שני אנשים שגרים בבית אחד, ואחד מהם הוא הבן היחיד של הסבתא העשירה שמתכנן לקחת את הכל לעצמו ולא להשאיר כלום לבן שלו, שרוצה להיות כירורג ולתפור פצעים מדממים של גבינות צהובות גם אם הוא יודע שזה לא יעזור בכלום, ולבוא להלוויה שלהם כשהקברן מביא ארון קבורה ריק כי אין פאקינג גופה, לעזאזל, וזה מעורר יותר צמרמורת משזה היה אם הגופה באמת הייתה שם. כלום הוא לא רצה לתת לי. אפילו לא שקל. וזה לא שהוא היה אנוכי או משהו. כאילו, אולי. לא יודע. אולי הוא רצה לשמור את הכסף לאחר כך, כי באמת, באותו זמן לא ידעתי שאני רוצה להיות כירורג. הדבר היחיד שרציתי היה סוכריות קמח מהמכולת של אהרון ליד בית הספר.
הייתי בן שבע, לא היה לי שום דבר אחר בראש.
עקבתי אחריו באובססיביות. הייתי הולך איתו לעבודה. לומד את צורת מדי שירות החדרים במלון שהוא לבש. משנן את פרטי תעודת הזהות וכרטיסי הרכבת והחשבוניות וההזמנות באיביי, ובעיקר את מרשם התרופות נגד האלרגיה המסוכנת והקטלנית נגד עשן.
חיכיתי לרגע המתאים, ובאמת, נשארתי לבד בבית איזה יום, רואה ערוץ הופ כל אחר הצהריים. כשהוא סוף סוף הלך, הוצאתי שתי פרוסות לחם מהמגירה. קימטתי אותן לספק כדורים-ספק גושים והנחתי בצד. הלכתי לארון כוסות השתייה והוצאתי מהמחבוא את התרופות נגד האלרגיה שלו. השארתי אותן עליי, לכל מקרה. אחרי זה הוצאתי את הטוסטר מהארון (הפעם של הצלחות) והכנסתי את הכדורי-לחם-גושים לבפנים. רגע לפני שרצתי לחדר שלי, נזכרתי. ניגשתי לקופסת הפלסטיק הקטנה שמוצמדת לקיר במטבח וכיביתי את אזעקת העשן.
וחיכיתי.
כשהוא בא הביתה, דלת החדר שלי הייתה נעולה. שמעתי צרחות, השתנקויות, ידיים של אדם לחוץ שהופכות את כל הארונות בבית. צלחת נשברת. ולבסוף, דממה.
יצאתי מהדלת. בקושי ראיתי משהו מבעד לעשן. הוצאתי בזהירות את כדורי הלחם מהטוסטר והכנסתי אותן לתיק הגב הקטן שלי, שכבר הספיק לצבור את תרופות האלרגיה וחולצה של ספיידרמן שאני אוהב. יצאתי מדלת הכניסה.
כאילו ידעתי מה עושים, התחלתי לצעוק.
הצילו. נפילה על הרצפה, ברכיים שרוטות.
צרחות לא ברורות.
בבקשה תעזרו לי.
אבא שלי מת.
מי לא יאמין לילד בן שבע יתום?
אחרי שהתיק נסגר והסבתא העשירה באה להלוויה, שלא הכילה הרבה אנשים, ובכתה לי על הכתפיים הנמוכות-במילא והבטיחה שהיא תעביר לי כל שקל ושקל מהירושה ושאגדל אצלה בבית עם השוקולדים הבלתי נגמרים, ראיתי את הגופה שלו. וזה עשה לי פחות צמרמורת מלראות ארון קבורה ריק.
רק אז חייכתי.
הכל היה מדויק להחריד.
הדייט הראשון שלנו היה בנמל תל אביב, שותים שייק פירות זול מאיזה כוס פלסטיק משותפת. היא חשבה שזה "רומנטי". ניסיתי לאהוב אותה בכל לבי, ובאמת היו בה כמה דברים שהצלחתי לחבב. אבא שלה שף, כלומר יש לה בבית אוסף סכינים חולני לכל חג ומאורע. והיא מבשלת ממש סבבה. ואני חושב שזהו, בערך.
סבתא הייתה גאה בי שמצאתי לי חברה, אם היא הייתה פה… זאת דווקא לא הייתה עבודה שלי. סרטן העור. אמרתי לה שהיא צריכה להתמרח יותר טוב כשהיא נוסעת לים. אני חושב שלסבתא הרגשתי הכי קרוב לאהבה בחיים שלי, שזה די מדהים כי אני לא ממש יודע מה זה.
הכל היה מושלם. הייתי אוכל אצל החברה שלי את רוב הארוחות שלי, ישן אצלה הרבה. אבל לא שכבנו או משהו. סתם בוהים בתקרה והיא מדברת ומדברת על אלוהים יודע מה בזמן שהמחשבות שלי נודדות לאוסף הסכינים של אבא שלה, שהוא שף.
ואז יום אחד, בבית החולים. לא הצלחתי לעצור את הזאב שקפץ בקרחת היער.
הייתי בחדר המיון ופתאום, כמו מתוך הזיה, ראיתי אותה. שוב מרוטשת, פגועה. אבל הפעם שיכורה ופחות יפה, כי התרגלתי ליופי שלה, כך נדמה. לידה ישב מישהו. לא אני, או אבא שלה. או מישהו שאני מכיר.
"אפשר להכניס אותה?" הוא שאל אותי במצוקה. "היינו בדרך לבית שלי, שנינו השתכרנו קצת ו…" הוא החווה על עצמו. יצא בלי שריטה הבנזונה, וואלה יופי.
ואז קורה משהו מוזר. החברה שלי, כן, טופחת לו על היד במשהו שאמור להיות היסטרי, מנסה להתנער מהשכרות. להזהיר אותו.
כלבה.
"כן בוודאי, אני מייד אכניס אתכם." אני אומר בקול הכי רפואי שלי. כשאני חוזר אליהם, אני שם לב שטיפה של דם התחילה לטפטף מכף היד שלי מרוב שקפצתי את אגרופיי. כנראה הציפורניים.
בזמן שהם במיון, אני בארון שירות מלא חומרי ניקוי מסריחים. תירגע בנאדם, לא יעזור שום דבר להתחרפן עכשיו. הרי זה ברור שהיא בוגדת בך. צריך רק לחשוב…
אני נותן לה יום שיעבור ההנגאובר, ונכנס לבקר אותה. אחרי שיחה של כמעט שעה ושל בכי מצדה "איך זה קרה לי שוב" ואני מזייף דאגה "מותק הכל בסדר, יצאת במזל" אני מזכיר את הבחור, בהכי אגביות.
"אה, הוא?" היא אומרת כאילו זה לא ביג דיל, אבל רואים על העיניים שלה שכן. "בן דוד שלי. חזרנו מחתונה של דודה שלי, שיכורים לגמרי מהשמפניה.." צוחקת קלות. "ואז זה קרה." הצחקוק נעלם.
(אני ממש מתפתה לא להגיד שוב כלבה.)
אני מלטף לה את הראש ושוב מרגיע אותה, ומאותו רגע והלאה אני מתחיל במבצע שלי. את הרוב אני כבר יודע: מספר בית 34. מיטה זוגית, בדרך כלל בלי מצעים. מתה לשכב איתי אבל פחדה להציע ראשונה. את שאר הדברים אני צריך לשנן, ואני בשוק שלא עשיתי את זה לפני כן. סוג הדם שלה, הפרעות גופניות, משקל. את רובם אני בכלל לא אצטרך.
אבל האם אי פעם שמעתם על אריה שלא יודע את תכונות הטרף שלו?
משחררים אותה אחרי שבועיים וחצי, והיא באמת מתחילה להיראות טוב יותר. בן הדוד לכאורה שלה בא לבקר כמעט כל יום. מסתבר שהוא גר רחוק. וכל פעם כשאני נכנס לחדר הם מפסיקים את השיחה בפתאומיות.
אחרי השחרור שלה אני מסיע אותה הביתה. "אני אבוא בערב," אני מבטיח לה. "אפצה אותך על הזמן האבוד שלנו."
היא מחייכת את החיוך הכי סקסי שלה, נושקת לי ויוצאת בעינטוזים צולעים לכיוון הדירה שלה. מספר בית 34.
יש לי משמרת, אבל אני מוותר עליה ומתארגן לקראת הערב. קפוצ'ון, נעליים, סכין. וקונדום. סתם בשביל ההצגה. אני מעדיף לעשות את כל הדרך של השלוש וחצי קילומטר ברגל. שלא יהיו אי הבנות- אני אדם מאוד עצלן בכל מה שקשור לספורט. פשוט כדאי. למען הביטחון, אתם יודעים. שלא יעקבו.
אני מקפיד ללכת בשקט רב, סוליות הנעליים שלי בקושי נוגעות במדרכה. אני מגיע לרחוב שלה ובאמת, צדקתי. בקושי רואים אותי עם הקפוצ'ון הזה. שיבורך.
אני דופק על דלתה, ואמא שלה פותחת לי. כמה ברכות "טוב לראות אותך" חסרות משמעות ואני בפנים. כשאני נכנס לחדר שלה, אני מרגיש נשיקה על לחיי. תוך שנייה היא עליי (ערומה?), מצמידה אותי למיטה שלה. היא מתחילה להפשיט אותי, ואני מת לבדוק אם הסכין פה אבל לא מעז, שלא תרגיש. אני סופר בראש.. שלוש.. שתיי-
"מותק, אני יוצאת לקניות. תכף באה. נשיקות." סגירת דלת.
זה ממש לא מתאים לי. בדרך כלל אני מדייק על השנייה, אבל העיקר שהאמא בחוץ. ושאני יכול לעשות את העבודה שלי.
אחרי חמש דקות שנינו ערומים לגמרי, ואני מוציא את הקונדום. איזה בולשיט של ילדה בת חמש, נשבע לכם. היא עושה קצת גניחות, נהנית או משהו. בשנייה שהיא מרפה אני מצמיד אותה למיטה, תולש את הסדין מאחת הכריות (הזוי, בדרך כלל המיטה לא עם מצעים. מניח שזה עניין של מזל) וחוסם את פיה. היא כל כך המומה שלשנייה היא לא יכולה להוציא מילה, אפילו במצבה העגום.
"את לא תדברי עכשיו," אני אומר, כמעט בלחישה. קטע כזה של פסיכופטים, אתם יודעים. "את בגדת בי, יא חתיכת זונה, ואני הולך להוציא לך את הלב עד ששום דבר לא יישאר. אפילו לא האופי הבוגדני והמסריח שלך."
היא לא מוציאה הגה, אבל אני רואה שהיא בוכה. אני חותך אותה בבטן, חד אבל לא ברמה חזקה מדי, ומוציא לה את הטחול. טוב, עכשיו היא צורחת. אלוהים. שתבורך הציפית של הכרית הזאת. אני מניח לה אותו, שותת דם, על הפנים, וזה מספיק בשביל לעלף אותה. הילדה עברה שתי תאונות דרכים שהיא כמעט חצי מתה, מצופה דם, מתחננת לחיים, והיא מתעלפת מקצת טחול? תעשו לי טובה.
אני מוציא את הסכין (כמובן שזכרתי להביא אותו) וחותך עיגול מושלם באזור הלב. אני מוציא אותו לגמרי החוצה.
מבט אחרון בה. חודש וחצי אנחנו מכירים. חבל שזה היה צריך להסתיים ככה, כשהיא בוגדת בי. מטומטמת. באמת חשבתי שזאת אהבה, עם הסכינים של אבא שלה והכל.
מה, לא?
אני משאיר את הלב שלה על השולחן במטבח וכל העניין הזוי לגמרי. כל הרצפה מכוסה שלוליות של אדום. אני לוקח מפית ועט מזדמן, ובידיים מלוכלכות אני כותב פתק לאמא שלה. אני לוקח את הבגדים שלי מהחדר שלה ומשתמש בדם שיוצא ממנה בקילוחים, זורם ללא שליטה, כמה דם יש בבנאדם אחד זה מדהים, ומכסה לגמרי את הקפוצ'ון שלי ואת המכנסיים. אני חומק דרך החלון החוצה ומחכה בדיוק דקה, כדי לראות את אמא שלה נכנסת וצורחת כל כך חזק עד שאני כמעט נופל מהחלון, ודקה אחרי זה את הבוגד האידיוט הזה. הוא כמעט מתמוטט לגמרי. נשמע צליל שבירת עצם. כנראה הברך מהנפילה הפאומית? מניח שזה גורלם של שותפים לפשע שנותנים לאישה עם חבר לבגוד ככה.
טוב.. האמת שזה לא מדוייק. תגידו לי, באמת חשבתם שאני עד כדי כך טיפש? ביד הוא מחזיק זר פרחים שעליו כתוב בדף קטן "החלמה מהירה מהמשפחה", אם אני רואה נכון. הוא באמת קרוב שלה.
הייתי חייב לרצוח מישהו. אני בטוח שתבינו אותי.
מאז שאבא מת לא הפסקתי לחשוב על הסיפוק שבכל העניין. קטע כזה של פסיכופטים, אתם יודעים. להשאיר לאמא שלה פתק ליד הלב העדיין-פועם-קצת של הילדה שלה שעליו כתוב "תראי איך הבת שלך גדלה"; לתת לחברה שלי את ההרגשה שאני באמת אוהב אותה ומאמין בכל לבי שהיא נאמנה לי לחלוטין; לתת לבן דוד שלה להיכנס ולראות את בת דודתו האהובה, שלמעשה היא אחותו אבל אף אחד לא יודע, מתה ומחוררת כמו פאקינג גבינה צהובה בחדר השינה שלה.
עכשיו הזאבים והשועלים והאופוסומים משתגעים מפחד. קרחת היער מכוסה דם וגופה, ונשמה, כל כך הרבה נשמה. אני חושב באמת שהיא הייתה יותר טובה ממני, אבל אני באמת לא יודע.
ללכת ברחוב כשאתה יודע שיש פה ריח של דם באופן קבוע ושזה לא ייראה חשוד שאני מסתובב ככה, כי יש פה משחטות לא רחוק.
העטיפה של הקונדום בכיס שלי, כתזכורת.
הקבלה, כמו אחרי נצח, על השייק המשותף.
הנעליים השחוקות שאני זורק בצד הדרך.
הסכין, שאף אחד לא ישים לב אליה עד אחרי ההלוויה, ויחשבו שהיא אחת מאותן סכינים רבות של אבא של החברה לשעבר שלי. שהוא שף.
אולי הוא אפילו יורשע ברצח בסוף, עם קצת מזל.
הכל היה מדוייק להחריד.