מבלבלי מוח יקרים

אני שונאת את זה כשאנשים מתחילים לדבר על עצמם.
שונאת את זה, שונאת סדנאות ומפגשים כאלה שבהן כל מה שאנשים עושים זה לדבר על עצמם בלי הפסקה ובלי לתת לאף אחד אוויר לנשימה ואפילו לשאול אם זה מעניין מישהו.
מה יש לאנשים האלה שלא סותמים את הפה, ורק יורים ויורים ויורים מילים החוצה?
את זה מעניין בכלל מי אתם?
את מי זה מעניין שהתגרשת מבעלך ועד היום את שבורה?
את מי זה מעניין שאת מנסה לרדת במשקל כבר עשר שנים, ולא מצליחה?
את מי זה מעניין שאתה בכסח עם אבא שלך, ועד היום אתם לא מסוגלים לשבת ביחד בשולחן שבת?

את מי?

את מי?

די כבר.
סתמו את הפה,.
זו לא קבוצת תמיכה,פה.
תפסיקו לדבר כל כך הרבה , תפסיקו להלחם על הבמה כאילו אתם כוכבים שעומדים מתחת לאור הזרקורים.

די.

תנו קצת גם לאלה שאין להם מרפקים, לאלה שיושבים בשקט בצד, בלי להתנפל.
לאלה שמחכים לתור שלהם, שאף פעם לא מגיע בגלל אנשים כמוכם.
די.
נמאסתם .
תנו אוויר כבר.
תסתכלו סביב, יש עוד אנשים בעולם חוץ מכם.
לא רק אתם פה.
יש עוד.
תסתכלו.
מעצבנים שאתם.
בגללכם אין לי מקום, בגלל זה אני שונאת אתכם.

אני שונאת אתכם כי אתם קופצים תמיד בראש, ולפני שאני אוזרת אומץ אתם ישר מתחילים עם הבלבולי שכל שלכם.
מבלבלים ומבלבלים.
אני אני אני אני אני אני אני אני ואני.
כאילו אין עוד אף אחד בעולם חוץ מכם.
די.
די.
שחררו.
אפשר קצת, לא חייבים לחפור.
ובתכלס, ברצינות- אני לא באמת שונאת אתכם.
כן, אתם מעצבנים, ואתם באמת צריכים לסתום קצת יותר את הפה.
אבל האמת היא, שאני פשוט מקנאת.
כן, אני מודה.
הייתי מתה להיות כזו עם מרפקים, כזו שקופצת ישר, ומבלבלת את המוח כמו איזה מישהי חשובה-יודעת-כל.
כאילו כבר עברתי מלא בחיים, ויש לי את כל התשובות לכל השאלות, כאילו אני איזה גורו או איזה אדם חשוב.
הייתי מתה לשבת במרכז , לצחוק בקול, לריב, להתלהם ואפילו לבכות מול כולם.
אבל…
מה אני אעשה? אני לא אחת כזו, אני לא אחת כזו שאוהבת את הבמה.
אני לא אוהבת כשרואים אותי, אני ההפך הגמור.
זו שיושבת בפינה, לא כי רע לה שם- אלא כי שם נוח לי.
שם אני משקיפה על כולם, ואז אני יכולה לייצר טקסטים כאלה שנשמעים ממורמרים אבל בתכלס- הם לא באמת.
הם בסך הכל מה שעובר לי בראש לפעמים כשאני מתרגזת מעצמי, ואז אני מוציאה את זה על אחרים.
ואם אפשר רגע, עוד משהו קטן.
מבלבלי מוח יקרים, שניה לפני שאתם קופצים לבלבל את המוח, תסתכלו סביבכם.
אולי יש איזה אחד או אחת, איטיים כמוני, שלוקח למוח שלהם כמה שניות לשלוח אות מהמוח עד ליד כדי שתתרומם.
מה אכפת לכם לתת להם שניה, שתיים?
במילא זה יהיה קצר, ואז אתם שוב תוכלו לחזור למרכז הבמה ולבלבל את המוח כמה שבא לכם.