ל-ו-ל-ה

לולה – שם יותר מדי מופרך.
בילדותה חגית חשבה שהשם לולה הוא שם מצחיק. לו, לה, לי, לו. ככה קראו לילדה בעלת בצמה הבלונדינית מהגן של חגית. הילדה הכי היה בגן.
היא הייתה מהופנטת מלולה. חגית השחרחורת הייתה מתבוננת במראה וקיוותה לראות שם את לולה ולא את חגית. המראה היא חפץ אשר מושפע מתקוות, המראה מראה את המציאות, לפעמים מציאות מעותת, אך איזו מציאות היא אמתית? כל אחד תופס אותה אחרת.
לולה לא הלכה לאותו בית ספר שחגית הלכה אליו. חגית לא ראתה את לולה בחיים האמיתיים אחרי הגן, אבל לולה ביקרה במחשבותיה פעמים רבות. פעם אחת לולה ביקרה את מחשבותיה בכיתה ב', אחרי שילד מכיתה המקבילה קרא לה מכוערת, חגית רצה לשירותים של בית הספר והביטה במראה בעיניים דומעות. הביטה וקיוותה שהיא תהפוך להיות לולה.
כשהגיעה לגיל ההתבגרות השם לולה נשמע לה כמו שם של זונה. היא שיעשעה את עצמה במחשבות על איך שלולה נראית היום: האם היא מכוסה באקנה או שהיא עדיין הילדה הכי יפה בגן?
חגית הייתה מסתובבת ברחובות עד שרגליה היו כאובות. פעם אחת בחור נאה הצטרף עליה בישיבה על הספסל.
"היי," אמר והביט בה בעיניו הירוקות.
"היי," החזירה.
"איך קוראים לך?" חגית, קוראים לי חגית.
"לולה," אמרה והתחילה לבהות בעמוד חשמל שעמד כמה מטרים מולה.
"את לא נראית כמו לולה," אמר וגיחך.
"כמו איך אני נראית?" התעניינה חגית.
"לא יודע…אבל לולה את לא," קבע
"הייתי רוצה להיראות כמו לולה," שיתפה אותה.
"את בסדר בתור עצמך, ילדה חסרת שם שכמותך," אמר ושם את ידו על כף ידה.
"חגית," אמרה תוך כדי התרגשות מהמגע שלו.
"חגית זהו שם נהדר, את לא צריכה להיות אף אחת אחרת חוץ מחגית," אמר וגרם לכך שדמעה תתחבא בזווית העין של חגית.