"לתת למים להטביע אותי…"

אני לוקחת שאיפות ארוכות, מנסה להישאר כמה שיותר זמן מעל המים, אך הם רק ממשיכים להציף את הכל ולהטביע אותי.
אני לא יודעת על מה לחשוב. הראש שלי עסוק רק בעובדה שאני טובעת, ולא מנסה למצוא פתרון איך לצאת מזה.
אולי אני לא צריכה לצאת מזה.
פאי אמר שהחיים ממשיכים הלאה גם אחרי שמתים, ושהם נהיים אפילו טובים יותר. עבר כל כך הרבה זמן מאז שדיברתי איתו… אם לא הייתי יודעת שזה נצח, הייתי חושדת שזה בדיוק מה שזה.
זה כל כך אירוני למות באותה שעה שבה נולדת, באותו מקום שבו רצית למצוא את האושר הראשון שלך. השקיעה הכתומה מעולם לא נראתה יפהפייה יותר.
פאי היה אומר שצבעי האש הם הדבר המושך ביותר שקיים בטבע, אבל זה רק בגלל שהוא לא מסוגל לשתוק ותמיד חייב להחליף נושא.
הרבה אנשים מוצאים את זה מאוד מעצבן, את שיטות הדיבור שלו.
הוא מת לפני שלוש שנים. הוא לא מת מאיזה קסם מסוכן, או בקרב גיבורים מכובד, אפילו לא בדרך מצחיקה.
הוא מת כמו הרבה אחרים לפניו, מתאונת פגע וברח. זה היה בשעות הבוקר המקודמות, והעד היחיד שהיה במקום היה זקן מרחוב 62, שלא יכל לתאר את צבע המכונית או את לוחית הרישוי.
מעולם לא מצאו את הדורס.
זה קרה בדיוק חודש לפני שתכננתי ללכת, וב"ללכת" אני מתכוונת למקום שפאי נמצא בו עכשיו. למות, לחיים שאחרי.
פאי היה אחי, והוא גדול ממני בהרבה שנים. הוא תמיד היה מהות החיים שלי, וגם אחרי שהילדים לא הפסיקו לצחוק עליי שכל משפט שני שלי התחיל ב"פאי אמר.." או "פאי היה אומר…" אני המשכתי לדבר כך. הוא לימד אותי לא לפחד להיות מי שאני, גם כשזה אומר להיות שונה בדברים מסוימים מהחברה.
אני מתחילה לנשום לאט יותר. פתאום זה נהיה יותר קל, או שפשוט המוח שלי החליט לוותר על המאבק ולהניח לי למות.
כך או כך אני הספקתי לעשות דברים בחיי. אמנם בגיל אנוש אני רק בת 26, אך גילי האמיתי הוא 502. אני יודעת את כל ההיסטוריה של אבותי בעל פה, שזה דבר מרשים מאוד אצל אנשים כמוני.
פאי אמר שהוא ישמח לראות אותי שוב, למרות שהוא יהיה מאוד מאוכזב מכך שאני באה כל כך מוקדם. אמרתי לו שזה בסדר. שזו ההחלטה שלי ושזה מה שאני רוצה.

אני לוקחת שאיפות קטנות, בזמן שהמים ממשיכים לכסות הכל ולהטביע אותי.
אני לא יודעת על מה לחשוב. הראש שלי עסוק רק בעובדה שאני טובעת, ולא מנסה למצוא פתרון איך לצאת מזה.
ואולי אני פשוט לא רוצה לצאת מזה.