לקה בום

ברשימה הקבועה שלי אתה נמצא בסוף. אני רק מדמיין אותך בסוף כל ימי חייך עלי אדמות, וזה גורם לי לחייך. זה גורם לזין שלי לעמוד, ולחשק בלתי נשלט לפצוח בריקודים סוערים על ראש הגלובוס. זה לא בסדר מה אתה אומר, אני משתדל להיות תלמיד מצוין, אני משקיע את כל הכוחות שלי, וככה אתה משפיל אותי? אתה משתדל? אולי. אבל ההשתדלות שלך לא מצליחה לשאת פרי! אתה לו-זר! לו-זר! ולוזר תהיה כל החיים המחורבנים שלך. והאמת… זה גורם לי הנאה מסוימת לדעת שאחד כמוך ייאבק כל החיים שלו לשרוד ולא יצליח. כל החיים ינסו לדרוך עליך, וגם יצליחו. ואם תתחתן, ואפילו בטיפשותך תביא ילדים, לא תוכל לפרנס אותם, ואולי הם יאהבו ויכבדו אותך בכל זאת, כי אתה תהיה אבא שלהם, אבל כל פעם שתביט בעיניים שלהם, תראה שהם חושבים שאתה לו-זר! לו-זר! והם יביטו בך ברחמים ויקוננו בדמעות למה יש להם אבא כל-כך חסר תועלת. אתה לא מקדם אותי לשום-מקום בזה שאתה מוריד לי את ההערכה העצמית. בטח שאני מקדם, אני מקדם את מה שהטבע רצה, את מה שהטבע התכוון, כי אני הולך עם הטבע – זה הכי טוב. והטבע רצה שאתה תהיה לו-זר! לו-זר! כמו אבא שלך, ואבא של אבא שלך, ואבא של אבא של אבא שלך… אני יכול להמשיך עם זה שעות. אני לא חושב שאבא שלי לוזר, ולא סבא שלי וכ'ו. אבל אני יודע שאתה איש קטן ורע, מלא באגו, וגם אידיוט. אני אידיוט? קטן? אני אראה לך מי כאן האידיוט הקטן! והמרצה שלף אקדח ענק מכיס קטן בחולצתו וניסה ללחוץ על ההדק, אבל לא היו כדורים. אין כדורים, אה? לגלג עליו אבנר. זה בגלל שאתה אידיוט, ושכחת להטעין את הרובה. אבל לי יש דבר אחר יותר טוב מאקדח. אתה יודע שאני מתאמן באמנות לחימה? יש לי אגרוף! ואבנר תקע אגרוף חזק לבטנו של המרצה שהשתנק בכאב. כואב, אה? זה עוד כלום. תוך יומיים תפתח מזה בעיות עיכול, ותצטרך לחרבן דרך הפה. זה לא יהיה מראה נעים, וגם לא פעולה נעימה. אחר-כך יבוא חוסר תפקוד בלבלב ואז תמות. למה עשית לי את זה? ייבב המרצה. תנחש. אמר אבנר.