לקבל ולשתוק

כל כך הרבה זיכרונות לעד שנשמרו.
הדמעות חנוקות בגרוני.
החיים מלמדים יותר טוב ממרצים או סופרים,תאמין לי.
אבל אני שונאת את כל מה שלמדתי היום.
שונאת לקבל ולשתוק.
אבל קיטורים על המצב לא יעזרו לי פה.
כל כך שונה להיות פה לבד עכשיו.
כלומר חוץ מגופתך חסרת החיים ששוכבת פה.
אני מלטפת את שיערך בעדינות רבה.
עוד גזר דין שאשתוק עליו.
"אפשר להציל אותך! אני יודעת!״ אני צורחת.
אבל אין תשובה כרגיל.
"זה מאוחר מידי..״ אתה אומר בקולך הגוסס. ״הכי טוב שתברחי.״
״לא…אני אוהבת אותך ואף פעם לא מאוחר מידי..״ אני לוחשת בבכי.
לפתע אני מותקפת בשתיי קולות שמולי.
אחד שאומר לי לא לעשות את זה כי יש לי למה לחיות.
והשני שאומר לעשות את זה כי עכשיו אני לא אשתוק יותר על גזרי הדין שלי שאני מקבלת.
קראתי פעם שתחושת הבטן הראשונה שאנו מסלקים מהבטן היא נכונה והשנייה דווקא הלא נכונה.
השאלה היא איפה תחושת הבטן שלי?
״זה מאוחר מידי,סליחה ג׳יני.״ אתה לוחש ועוצם עיינך לעד בידיעה שלא תפקח אותן יותר.
כמו שאמרתי לקבל ולשתוק.