לפעמים

לפעמים אני קמה בבוקר בתחושה של כבדות ומחנק,
אני קמה, ופתאום אני מרגישה שיש לי כל כך הרבה לעשות.
קשה לי לנשום ברגעים האלה,
בגרון שלי מתחיל להיווצר כדור גדול והוא מקשה עליי נורא.
בימים כאלה,
לא בא לי כלום.
לא בא לי לעשות שום דבר,
בא לי רק להשאר במקום אחד ולא לזוז,
להשאר עם עצמי ועם המחשבות שלי.
לא להתמודד עם שום דבר,
לא לחוות שום דבר,
אני רוצה רק את עצמי,
את השקט שלי
ואת הבועה הנעימה שלי.

אז אני מנסה לנשום,
ובהתחלה זה די קשה.

אני מנסה שוב,
ואז מצליחה.

אני נושמת,
ומתחילה לדבר אל עצמי.

אני מדברת אל עצמי,
בלי שיפוטיות ובלי ביקורת-
אני שואלת את עצמי מה שלומי,
מה הבעיה,
ואיפה קשה.

אני מספרת.
אני מספרת שלפעמים, אני מרגישה שאני מאכזבת את עצמי.
ושלפעמים אני אולי מחמירה עם עצמי יותר מדי.
אני מספרת שהעתיד מלחיץ אותי, כי אין לי מושג איך הוא הולך להראות.
אני מספרת שלפעמים, אני מרגישה כל כך חסרת ביטחון, ושהכל גדול עליי.
אני מספרת שהחיים מרגישים גדולים עליי, שלפעמים אני בהלם מהם, ושבא לי להכנס מתחת למיטה ולא לצאת ממנה.
אני מספרת שהפחדים שלי, לפעמים משתקים אותי.

ואני,
אני מקשיבה,
בשקט,
בלי לומר מילה בחזרה,
רק מקשיבה.
בנחת,
ברכות,
בחמלה,
מקשיבה.

לאט לאט,
זה נרגע,
הסערה נרגעת.
ואני מודה לעצמי, על שהקשבתי לעצמי.
חושבת כמה טוב זה מרגיש, לדבר עם עצמי,
ולהכיל את עצמי.

זה לא פשוט,
אבל אני לומדת,
לפעמים זה מצליח לי יותר ולפעמים פחות,
אבל אני לומדת.
ובינתיים,
לפעמים,
אני די מצליחה.