לנור מעזה.

בס"ד 18.11.14

שתינו בנות 14 נור.
14 שנים תמימות.
14 שנות מלחמה.
מבחינת הרבה אנשים אנחנו אויבות, אבל, נור יקירתי, אני אוהבת אותך בכל לבי.
אני אוהבת אותך, כי למרות שאני "יהודיה מגעילה" את קוראת את המכתב הזה
אני אוהבת אותך, כי בכך שאת קוראת את השורה הזו, את בונה איתי עתיד יותר טוב.

אנחנו לא ממש שונות נור,
שתינו אוהבות את המשפחה שלנו,
שתינו רוצות לגור בארץ ישראל,
שתינו רוצות להקים משפחה ביום מן הימים,
שתינו רוצות שלילדינו יהיה עתיד טוב יותר,
שתינו רוצות לקום מחר בבוקר ולגלות שכל בני משפחתנו עוד בין החיים.
אני יכולה לעזור לך נור, ואת יכולה לעזור לי.
בבית שלי, יש מספיק מקום בשביל שתינו.
לבית שלי קוראים ארץ ישראל.

אולי במשטר של היום, זה לא אפשרי לגור ביחד בהרמוניה.
אבל, נור, אנחנו העתיד, שתינו. אני ואת.
בואי נקים שתינו משטר חדש,
משטר שמבוסס על שלום,
משטר שבו המלחמות עקובות מדם.
משטר שבו נשב ונדבר שתינו.
על מה נדבר? על השלום.

אני מניחה שכשאת קוראת את המכתב הזה, את צוחקת.
את לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות.
את בטח אומרת שאני הוזה.

אם כך, נור, בואי נדמיין ביחד,
בואי נדמיין שבעוד 40 שנים מהיום, ב-18.11.2054
אני אהיה ראש ממשלת ישראל, ואת תעמדי בראש עזה,
ושתינו ניפגש ונשיר שיר
כמו בסרט נעורים מתוק.
נשיר ביחד במקום לדבר,כי העבר כבר הוכיח שהעמים שלנו לא ממש טובים בדיבורים.
נשיר עד שיכאב לנו הגרון.

את אוהבת מוזיקה, נור?
במוחי אני מדמיינת שכן,
כשניפגש, נור יקירתי, נשיר ביחד שיר.
איזה שיר? את שואלת,
שיר של אחרי המלחמה.

"זהו שיר אחרי מלחמה, הוא תמיד מזכיר לי תקווה\"
-אריק איינשטיין "ל.

תודה לך,נור, אהובה, על תשומת הלב.
ניפגש ב-18.11.2054
מחכה לראותך, ראש ממשלת ישראל לעתיד.