למה המוות מצחיק והחיים הם כמו להשיג פטריות

היא אומרת: 'איך אתה יודע שאתה עומד למות? כשהכל קורע מצחוק— ככה העולם נפרד ממך, אתה מבין, הוא לא רע לגמרי, סתכל על זה כמו ארוחה של נידונים למוות, לפני שמזריקים להם אשלגן והם נחנקים'
'אבל נו-!' אני אומר לה '-כל האנשים האלה שרצחו אותם עם סכינים באמצע הרחוב, את יודעת פיגועים וכזה ו.. ו… ואנשים שמתים מרעב וממחלות ומתאבדים… ו.. ולא ניראה לי שזה מצחיק'
היא נוחרת ויוצא לה עשן מהאף 'ברור שזה מצחיק! מה אתה חושב שעובר לאנשים האלה במוח בשנייה שהם מבינים שזהו. פאק. הם מתים?!'
אני מתחיל לענות לה אבל היא עוצרת אותי:
'לא! אל תענה לי! בן אדם! ברגע הזה. ברגע של המוות- ממש בו- כשזהו, אתה כבר בחוץ, מחוץ למשחק המחורבן הזה. פאק!–' היא משתעלת ומסלקת בכפה את העשן '–אז ברגע הזה אתה בחוץ, ואתה כבר לא צריך להקשיב לכל החוקים הדפוקים פחד האלו, ואז אתה מבין שזה משחק. כמו מריו קורט! , או פאק מן! כל החרבוני שכל.. – הבולשיט- הכל, זה כמו להשיג פטריות. וזה מצחיק. תשמע, זה קורע! פטרייווות! פאקינג פטריההה–'
אני מתעצבן: 'ואיך את יודעת את זה לעזאזל?! ברגע של המוות. ב ר ג ע של המוות! איך את יודעת את זה לעזאזל?!'
'חרא הייתי שם!' היא עונה לי, מחייכת 'הייתי שם כבר שלושה פעמים'
ואז היא מתרחקת , בלי להיפרד, ואני צופה בה דרך העשן, זנבה זקור ומתנפנף, מתפוגג לאט,
לעזאזל, ברור! אני חושב, מטומטם אחד, אדיוט אחד: היא חתולה, יש לה תשע נשמות. מטומטם. קרוע אחד. אדיוט. ואני משתעל.
ואני צוחק. צוחק. צוחק. צוחק