ללכת עם הרוח/להימלט מן הפחד

היא בורחת אל חיים אחרים, טובים יותר, היא מקווה. הפצעים הפתוחים שלה שורפים מחדש בכל פעם שהרוח נוגעת בהם, מעקצצים, לוחשים על עורה, מנסים לשדל אותה לנוח כדי שיוכלו להחלים בנחת. היא מתעלמת, ומשתדלת שלא להביט לאחור. בכל פעם השביל שלפניה נראה ארוך יותר ויותר, כאילו שלעולם לא ייגמר.
כאילו שהיא דנה את עצמה לריצה נצחית בחיפוש אחר האושר.
אור הבוקר מתחיל להחשיך והנוף סביבה מתחיל להשתנות- מצמחייה שופעת וירוקה לקוצים חומים ודשא מת. הרים וגבעות קטנות של חול מקיפים אותה. שברי עץ –אולי גזעים ישנים, אולי ספסלים שבורים, היא לא עוצרת מספיק זמן כדי לבחון מקרוב- מציצים פה ושם לאורך הדרך.
עד לאן יוביל השביל?
המחשבות מקיפות אותה כמו חבלים, עיניים ענקיות שעוקבות אחרי כל תנועה ותנועה שלה, איפה היא נמצאת בכל שנייה ודקה. זה מטריף, אך היא כבר רגילה לטירוף, לפחות איתו היא יודעת להסתדר, לתמרן כך שיהיו לה כמה ימים של שקט, אך גם זה לא נשאר לעד.
הריצה שלה אל האופק מתגברת, והיא מופתעת מכך שהנשימה שלה נשארת יציבה. זה לא יכול להיות שהיא הבינה סוף סוף איך לשלוט בה, והיא בטח שלא בכושר, אך משום מה היא לא טורחת לחשוב על זה יותר מידי. מי היא שתפקפק בברכות?
עיניה נשארות מקובעות על נקודה מסוימת הרחק באופק, אך נראה שלמרות הכל, ככל שהיא מתקדמת, הנקודה מתרחקת ממנה, כאילו שיש בכוחה להרגיש את הצער והסכנה שמתקרבים אליה ובוחרת להגיד "דיי, אני איני רוצה להיות שותפה ועדה לכך" ובכך פוטרת את עצמה מאשמה עתידית.
היא מגחכת בשקט, לא מאבדת ריכוז.
תחושה של ידיים שנוגעות בעורה מגיעה מכל מקום, מכסה כל פיסה בגופה. זה מחליא אותה, מצמרר, אך היא יודעת שזה רק תחושה, שזה לא אמיתי.
שככל שהיא רחוקה היא מוגנת.

"יש אהבה בכל מקום- פרט לפה. כאן את תישארי תמיד מאחור. יזכרו אותך, אולי, אך תמיד תהיי פחות אהובה, פחות מוערכת. אולי אפילו ישנאו אותך עמוק בפנים." המשפט הזה מתנגן בראשה כמו מנטרה, מדרבן אותה להמשיך קדימה, כי אין לה ברירה אחרת, רק להימלט מהמקום הזה.