ללכת בשוליים/ גיא פאר

"מתי תחזרי?" הוא שאל בטון עייף מציפייה.
עניתי לו בקול חנוק מדמעות וכעס "תפסיק כבר לשאול את זה, תפסיק! אני לא יודעת בכלל אם אחזור ונמאס לי להגיד.."
"בסדר, אני מבין", הוא קטע אותי, "רק תגידי לי דבר אחד- לא קשה לך בלעדיי?"
היה לי קשה. מאוד. התגעגעתי לריח שלו ולמגע האוהב. התגעגעתי לשמוע את הקול הזה חותך את האוויר שחלקנו בחדר הקטן ולהצטמרר מהביטחון שהשרה בי. התגעגעתי לסיפורים שלו ולמילים היפות ואפילו לרגעים הקשים שבכינו ביחד. בעיקר התגעגעתי לחיוך שלו, שגרם לו להראות כמו ילד קטן, מלאך מלא בחיים ובאור.
"לא", עניתי בשקט, "אני מסתדרת".
הוא שתק לרגע, ומבעד לשפופרת שמעתי את הכאב שהביעה הדממה.
"תשמרי על עצמך ".
הוא לא הצליח להסתיר את העצב שניבט מקולו השלו.
הוא ניתק. ואני עוד לא. אני עוד דמיינתי את קולו המהדהד במעלה ובמורד לבי.

******

אם הייתי יכול להכניס יד לראש המטומטם שלי, הייתי שולף אותה ממנו בשמחה, באמת. מאז שהיא נסעה, איבדתי את הצחוק. לא היה בי חשק לעשות שום דבר. כלום. לא לצאת עם החבר'ה לפאב, לא לטוס לחו"ל, לא לכתוב ולא לנגן ולא לעבוד. אפילו את לוליטה התעצלתי להוריד לסיבוב היומי שלה בפארק, והיא השתינה לי על כל הרהיטים בבית, עד שכבר נמאס לי לנקות ולרסס ולשקוע בעוד יותר רפש ורחמים עצמיים ודכאון, אז מסרתי אותה. נהייתי יצור מוזנח ומסכן, וברחוב קיבלתי מבטים של רחמים וזלזול, מבטים שאפילו חסרי בית לא מקבלים. הייתי בלעדיה, וזה היה קשה מדי.

******

"בת זונה", סיננתי לעצמי בשקט. ירדתי לכביש המהיר והתחלתי לצעוד באחד השוליים צפונה, לימינו של חוצץ הברזל הארוך, ובו בזמן החל הדיאלוג בין עצמי הכועס לעצמי השבור. "אני צריכה זמן לבד, אני לא יודעת מה אני רוצה", חיקה אותה עצמי הכועס. "עוד זין היא רוצה מה כבר היא יכולה לרצות.. ועכשיו היא גם אומרת שלא קשה לה בלעדיי.. איך לא אה, איך לא?!", הלב שלי הלם בכוח והתחלתי להזיע כי היה חום אימים והעצבים שלי החלו לפרוץ דרך הוורידים. "היא לא חוותה מספיק את העולם היא אומרת.. ממש מסכנה, היא חייבת לטייל בששת היבשות, לגור בקרוואנים, לטפס על האוורסט, להכיר בחור אירופאי אבירי ולשכב עם איזה אפריקאי אנאלפבית רק כדי לבדוק אם השמועה נכונה ובאמת יש להם כזה גדול."
דמעות הזעם החלו להציף את עיניי. סאון המכוניות המשייטות במהירויות אסורות משמאלי הרגיע קצת את הרעש שהיה בתוכי, והפך את דמעות הזעם לדמעות של אובדן, של אדם שבור, עד שעצמי השבור הצליח לפתוח את הפה סופסוף. "היא לא תחזור איי.. היא לא תחזור, כי פאקינג טוב לה. היה לה טוב איתי אבל עכשיו טוב לה יותר. היא מחפשת ריגושים חדשים והריגושים שאני מציע לה כבר התיישנו והם לא מספיקים. כל הלילות האלה של הלחישות השקטות, וכל הקפה בבוקר וכל השתיקות וכל הצעקות אפשר לזרוק אותן לפח עכשיו. לארוז אותן בשקית שחורה מכוערת וגדולה ולהשליך לצפרדע שתבלע אותה כמו זבוב".

*****

המשכתי ללכת בכביש, עובר מחלף אחרי מחלף, מתעלם ממוניות השירות שצופרות לי ליד התחנות שבדרך. בקושי נשמתי ובקושי הלכתי, אבל הייתי חייב להמשיך, חייב לסדר את הראש. "חבל שלא לקחתי מים, או כסף", חשבתי לעצמי. בשלב מסוים איבדתי את עצמי השבור ועצמי הכועס, ונשארתי עצמי המטושטש והכל התערבב לי והתבלגן עוד יותר.

*****

אני נכנס לתוך טרקלין גדול ורחב ידיים. אינספור מנורות ואגרטלים נדירים ביופיים מקיפים אותו מכל עבר. צלילי הנוקטורן מספר 2 אופוס 9 של שופן נשמעים בחלל העצום, והיא יורדת לאט ובחן במדרגות שנישאות גבוה-גבוה, כמעט עד לתקרה. היא לובשת שמלה דקה בצבע אפרסק, וחיוך בצבע דובדבן. אני ניגש ומושיט לה את היד ובין רגע אנחנו מתחילים לרקוד. אנחנו נעים בקצב המוזיקה, נרעדים מעט, מביטים עמוק לתוך העיניים מבלי למצמץ, עד שאנחנו הופכים לצל. לפתע אני עומד לבדי, בצד הסלון המואר ומתבונן, והיא עוד שם, אבל הפעם אוחז במותניה גבר אחר. הוא מכבה את המנורות שמסביב והם נעלמים, ואני נותר בחושך המפחיד הזה. אני צועק להם שהיי אני כאן ושידליקו את האור, אבל שום דבר לא זז, האוויר ממשיך לעמוד. ואז אני מרגיש מגע גברי של יד על כתפי, ואני מסתובב בבהלה, ונדלק האור. הטרקלין העצום נעלם, ומסביבי יש חדר קטן שהאור הקלוש מגלה במעומעם. אני מבחין בקושי שזה הבית שלי, הבית שכל כך הזנחתי עד שלי עצמי קשה היה לזהותו. היד עדיין מונחת על כתפי, ואני מביט בפנים של בעל היד הזאת, ופי נפער בהתפעה כשאני מזהה את עצמי מולי. "תפסיק לפחד", הוא אמר לי בקול בוטח, כמו הקול שבקע מגרוני כשהייתי מדבר איתה, וכבר שכחתי כמעט כיצד הוא נשמע.

*****

אני עדיין אוהבת אותו. אני לא חושבת עליו הרבה, כי אני ממלאת את הזמן בהמון דברים חדשים, אבל הוא עדיין שם. וכן, חטאתי לו, והייתי עם אחרים. התמלאתי בתאווה והתרוקנתי מבפנים. אהבתי את זה שלא היה להם אכפת איך הרגשתי או מה הרגשתי, ושלא עניין אותם כלום חוץ מהתשוקה הרגעית. וכשהם גמרו, הם פשוט קמו והלכו מבלי לומר מילה. אהבתי את זה תקופה, כנראה יותר משאהבתי אותו. זה היה כיף ומרענן, אבל בסופו של דבר נמאס לי כבר. רציתי לחזור לזרועותיו, אבל פחדתי. פחדתי לשוב אליו מלוכלכת כולי, מטונפת ממגע ידיים והבל פה, אז נשארתי. התחלתי לעבוד וללמוד ולבלות ולהסתובב ברחובות, והמשכתי עם ההרגל המגונה שרכשתי. המשכתי להתלכלך עוד ועוד, ועוד.

*****

פקחתי את העיניים. התבוננתי בתא הקטן והממוזג ששכבתי בו. היד שלי הייתה חבושה והיד השנייה מחוברת לאינפוזיה, ומשני צידי המיטה ישבו שני חבר'ה עם אגלי זיעה על המצח וחיוך מרגיע על הפנים. הם הסבירו לי שהם פרמדיקים והמיטה שאני שוכב עליה היא בכלל אלונקה. הם אמרו שהלכתי בשוליים הרבה זמן, כנראה יותר מדי, והשמש הכתה לי בראש בכוח ונפלתי בדיוק בקטע משופע, אז התגלגלתי וגופי נחבל באבנים הקשות והזרדים שכיסו את המדרון הנטוי והתעלפתי ושברתי את היד. למזלי, איזו נהגת הבחינה בי דרך המראה והתקשרה כי היא לא הצליחה לעצור בשולי הכביש הסואן. אז הם הגיעו במהירות הבזק ומצאו אותי שוכב שם. אחד מהם מעך את שריר הטרפז בצד של היד הבריאה, לבדוק האם אני עדיין מעולף, וכנראה שחזרה לרגע ההכרה וצעקתי עליו "תפסיק לפחד" והוא קצת נבהל. עכשיו זה הצחיק אותו. הם טיפלו בי היטב, ואמרו שיקפיצו אותי הביתה, ואם אני כבר ער ובהכרה מלאה אז אין צורך שאתאשפז, רק שאשתה הרבה ואנוח. לפני ששחררו אותי, על סף ביתי, אמר לי זה שצעקתי אליו בהיותי מחוסר הכרה: "תפסיק לפחד אה.. ותפסיק גם לצעוד בשוליים". הוא קרץ לי ,טרק את הדלת והאמבולנס נסע.

*****

בזמן שהניידת הלכה והתרחקה, התבוננתי בה בעיניים מכווצות, עד שפנתה ועזבה את שדה הראייה שלי. המילים עוד הדהדו לי בראש: "תפסיק לפחד אה.. ותפסיק גם לצעוד בשוליים". "תפסיק לפחד אה.. ותפסיק גם לצעוד בשוליים". "תפסיק לפחד אה.. ותפסיק גם לצעוד בשוליים"…

*****

אזרתי אומץ. קניתי כרטיסים לטיסה 505. לא הודעתי לו לפני זה, פשוט לקחתי כמה אוויר שיכלתי מבלי שהריאות יתפוצצו, ועשיתי את זה. כשהמטוס נחת כולם מחאו כפיים, ורק אני התחלתי לבכות. זאת שלידי ניסתה להרגיע אותי, היא חשבה שאני פוחדת מטיסות. אבל אני לא פוחדת מטיסות, אני פוחדת שאיבדתי אותו. לקחתי מונית והנהג שם לי מונה, תעריף לילה. אמרתי לו את הכתובת וביקשתי שיגיע לשם כמה שיותר מהר, כאילו ש- 10 דקות פלוס או מינוס משנות את העובדה שקמתי והלכתי לו ככה. הנהג הביא אותי מהר, והוריד את שתי המזוודות שלי מהבגאז'. שילמתי בחיפזון ואמרתי לו שישמור את העודף, והוא נסע לדרכו. קפאתי. ראיתי את דלת ביתו צבועה בכחול כהה וחשבתי שאולי הוא שיפץ. דפקתי שוב ושוב, פחדתי שהדפיקות ופעימות לבי יעירו את כל השכונה. אחרי אולי 20 דפיקות, פתח לי את הדלת גבר מבוגר בעל פנים מנומנמות. התנצלתי ושאלתי מי הוא, והוא אמר שהוא בעל הבית, ואין דבר. הוא הוסיף שבעל הבית הקודם עזב, ושאל אותי מאיפה באתי. "באתי משדה התעופה, טיסה ישירה מניו יורק.." הוא לחץ את זרועי בעדינות ואמר לי לחכות רגע אחד. הוא חזר לסף הדלת והגיש לי מכתב. הוא אמר שהמכתב הזה בשבילי, בירך בלילה טוב, וסגר.

*****

"היי, כנראה שחזרת. כנראה גם, שאת אוהבת אותי. אבל הרגשת שאת צועדת בשוליים חלק מהזמן, במקום לנסוע על הכביש המהיר, אז עזבת. אני לא כועס, ולא שונא, אך אינני אוהב אותך עוד. איתך הרגשתי שאני צועד בשביל סלול, בדרך ירוקה ויפה שמעולם לא ידעה שיטפונות והרס. רציתי להמשיך ולצעוד, אך כשמצאתי את עצמי צועד לבד, הייתי בדרך עפר. אז ניסיתי לחזור לשביל הסלול, לפחות בדמיון. אבל השביל הירוק הלך ורחק ככל שניסיתי לקרב אותו אליי. אני לא יודע היכן בדיוק היית או מה עשית, אבל זה כבר לא משנה. התפכחתי. ואני לא מתכוון לצעוד יותר בשוליים לעולם. כמו שקמת ועזבת, כך גם אני עשיתי, אבל לא אותך עזבתי, אלא את דרך האבנים והאפר. עזבתי את עצמי העצוב והכאוב, ועליתי על כביש אפור לדרך חדשה וצבעונית. מקווה שאמצא את השביל הירוק שלי, ומקווה שגם את תמצאי את שלך."
הצמדתי את המכתב ללבי והחלו לזלוג מעיניי דמעות. רציתי לטעום מהכל, ומה שנשאר לבסוף היה רק טעם מר. אבל למרות זאת, אני לא אצעד בשוליים, בשום פנים ואופן לא. אני אלמד את הלקח שלי, ואלך לחפש לי דרך חדשה.