לכבות ולהדליק

חשבתי הרבה לאחרונה,
על כל הקטע הזה של "ללכת אחרי הלב",
כל כך קל להגיד ולדבר,
מה עם לעשות?

מה אתם יודעים,
שם זה קצת יותר מורכב.
זה מורכב כי
צריך לחשוב
מה אומרים מסביב
אם כדאי,
זה אפשרי?

ושלא נדבר בכלל
על חוסר הביטחון
והחשש
שמגיח פתאום ולופת.

לפעמים,
יש לי פרצי מוטיבציה,
או יותר נכון פרצי תשוקה-
רצון עז,
ללכת על זה,
לטרוף
לכבוש
ואז מישהו
זורק מילה מכבה,
ואני רוצה לשכוח מהכל,
מרגישה כל כך קטנה.

זה מתסכל,
מייאש,
ומבעית.
אז אני נותנת לעצמי כמה רגעים,
עד שאני מדליקה שוב,
את האש,
לפעמים בכוח.

לאט,
אני מכניסה לי מחשבות לראש,
שכדאי לנסות,
לפני שמוותרים.
שאם אני רוצה,
אני יכולה.
ושבסופו של דבר,
החיים האלה-
הם שלי,
רק שלי.

אני לוקחת נשימה,
מקשיבה לקול בתוכי,
ולאט לאט,
חוזרת האש הפנימית,
היא מציתה בי משהו-
חדש וקסום,
ולפני שמישהו שוב יכבה,
אני מסתערת,
נחושה לא לפספס את ההזדמנות.